עכשיו קוראים
ואז הגעתי ללימודי עיצוב תעשייתי

ואז הגעתי ללימודי עיצוב תעשייתי

מאובססיה ישנה לחלום גדול, הדרך שלי להפוך את הניקיון הכפייתי לעיצוב גופי תאורה.

אוריאל בן זריהם

כשהייתי קטן אהבתי לצייר.

הייתי הצייר של הגן / הכיתה / הרחוב / הקבוצה, בתנועת נוער וגם מחלקה בגבעתי.

מן ילד חולמני, שהפך להיות נער חולמני ואז גבר חולמני.

אף פעם לא מתואם עם דרישות הסביבה בעיר הולדתי (לוד), בלימודים (ישיבה תיכונית שעלבים)

או בצבא, כלוחם קרבי.

אוריאל בן-זריהם. צילום: ניר סלקמן

ואז הגעתי ללימודי עיצוב תעשייתי.

קוראים לי אוריאל בן זריהם, מעצב תעשייתי ואדריכל (הנדסאי).

התחלתי לחיות ביום שבו התחלתי ללמוד עיצוב. כן, זה נשמע בומבסטי, אבל זה ממש כך.

נהניתי מכל מה שהיה ללימודים להציע לי: ידע, סדנא, מקום להתבטא ובעיקר חברה שמדברת

בשפה שלי.

בתור סטודנט התחלתי לעבוד בחנות בגדים של רשת גדולה ולאחר שנה החלטתי להגיש מועמדות

לתפקיד מעצב חלונות ראווה בחברה – חלום ישן שלי. התקבלתי.

עבדתי שלוש שנים נפלאות כמעצב, הגעתי למקומות שלא חשבתי שאגיע אליהם, כמו להקים חלון ראווה במוסקבה או בקלן, גרמניה.

חלונות הראווה של חנות הדגל במרכז תל-אביב הופקדו בידיי לעצב אותם באופן בלעדי.

ואנס, מותג סקייטרים. עיצוב חדר תצוגה עם אלמנטים של רחוב וחומרים ממוחזרים.

הבנתי מה אני אוהב: חללים שאפשר להביע בהם רעיונות.

אומנם הרעיונות הם מסחריים – מילה גסה כביכול, אבל אני אוהב אותה מאוד!

אני צריך גבולות כדי לעבוד איתם, לפעול בהם ולפרוץ אותם, והמסחר הוא אחלה שדה

פעולה לשחק בו.

משם המשכתי לחברה בינלאומית שמנהלת מותגי אופנה גדולים.

קנה המידה של העבודות גדל ואיתו הפנטזיות על חללים קסומים עם תכנון מדויק וחכם, שמאפשר לחלל מסחרי לתפקד בצורה המקסימלית, הן למשתמש והן למפעיל.

בנקודה הזו הבנתי שמוצר הוא רק מוצר, זה לא משנה אם מוכרים שמפו או מסאג’ – כולם מוכרים משהו. ה”איך” מוכרים, מה החוויה שמספקים במקום – זה מה שיהפוך אותך למוביל.

פתחתי עסק עם בן זוגי בו אנחנו מלווים עסקים מנקודת ההתחלה של דיוק המוצר והרלוונטיות שלו,

דרך עיצוב חלל ושפה גרפית ועד לרמת בגדי העובדים.

אנחנו נוגעים בכל מה שאפשר – מיתוג, סטיילינג, עיצוב ריהוט, תצוגה, ייעוץ מסחרי ומדיה חברתית.

ואנס, שרונה תל-אביב. עיצוב עליית גג בבניין משוחזר מ-1871. 

אחרי כמה שנים החלטתי שאני רוצה להגשים חלום נוסף – לתכנן את הבית שלי ממכולות.

כדי שאבין מול מה אני מתמודד הלכתי ללמוד אדריכלות (הנדסאי) באורט סינגלובסקי.

היה לי כיף גדול לחזור להיות סטודנט בגיל 40, עם הרבה ניסיון מהשטח ועדיין ללמוד המון

דברים חדשים. גם על עצמי.

את בית המכולות בנינו ואחרי שסיימנו אותו החלטנו לעבור לניו-יורק.

אחרי שנתיים וחצי מדהימות, מלמדות, מאתגרות ומחזקות חזרנו לארץ.

בית המכולות שלנו בכפר הס. לראות את החומרים האמיתיים מהם עשויים הדברים.

בשנה האחרונה החלטתי להתמקד.

אחרי תקופה ארוכה של עבודה על חללים, על כל האספקטים שהם כוללים – טקסטורות, צבעים, חיפויים ועוד – החלטתי להתעסק באחד מהדברים שהכי משפיעים על חלל ולעצב קולקציית גופי תאורה משלי.

ההשראה לקולקציה נובעת מתוך אובססיה ישנה שלי – ניקיון.

התקבלתי לחממת המעצבים של הטרמינל לעיצוב, בת-ים, שם אני עובד על פיתוח הקולקציה בליווי המנטורית רחלי שרפשטיין.

טרמינל עיצוב, בת-ים. חבורה שלמה של מעצבים שרוצים להתפתח והמון חוויות משותפות. גן עדן ליצירה. צילום: ירדן עובד

הקמתי מותג של גופי תאורה עשויים בטכניקה מסורתית של מברשות. מדובר בשילוב של עבודת יד מקומית עם מורשת משפחתית.

למטאטא הראשון שהאיר את החדר קראתי ז’קלין (JACKLEAN), על שם אמי שטיפחה בי את האהבה לניקיון. על שמה גם נקרא המותג.

מטאטא, ראשו השעיר מושען על הקיר, במראה הכל כך יומיומי הזה, הזניח וחסר כל קסם – הופך ברגע ובלי מאמץ מיותר, לאובייקט המשפיע על חלל שלם ויוצר אווירה המשלבת סטייל והומור.

הפרויקט שלי שואב השראה ממברשות אמיתיות שאנחנו משתמשים בהן ביומיום כמו מברשת שמנקה את מכונת הקפה, מברשת לצחצוח נעליים ואפילו מברשת לניקוי טאבון ותנורי פיצה.

כל גוף תאורה מושפע מדמויות דומיננטיות בילדותי (בעיקר נשים) ומלווה בסיפור או בזיכרון שקשור לסוג המברשת ולאותה הדמות.

השמות וכל הסיפורים מתובלים בהומור ובנוסטלגיה. כך אפשר למצוא בקולקציה את סוליקה, שהיתה אימת ילדי הרחוב, או את רוזט, שהיתה מספרת בלי בושה את הבדיחות הכי גסות תוך כדי שהיא רוקמת את הגובלנים הקלאסיים שלה.

בחללה-T או בחללתי. מברשת לניקוי טאבון. בחללה בסלנג מרוקאי מתאר בחורה שאינה אפויה כמו שצריך…

רוזט, על שם דודתי. שיער טבעי שתפור ידנית לדופן העץ.

בימים אלה אני עובד על מיני קולקציה חדשה, בה אני שואב השראה ממברשת לצחצוח נעליים.

לקולקציה הזו אני קורא דויד, על שם אבי.

בילדותי, בכל יום שישי כשהייתי חוזר מבית-הספר, חיכתה לי המטלה הכי מבאסת –

טיפוח הגינה שלנו. אבא שלי, עם מעדר ומגרפה במרכז הדשא, כבר מחכה שאצטרף אליו.

הדבר היחידי שבזכותו הצלחתי לסבול את המטלה הזו היתה המטלה הבאה אחריה: צחצוח הנעליים של אבא, שלי ושל אחיי לכבוד שבת.

היינו יושבים אבא שלי ואני יחד על רצפת הבית, מצחצחים נעליים ומתחרים זה בזה: מי מוצא יותר דמויות בכתמים המרכיבים את רצפת הטראצו של ביתנו?

כשאני מסתכל על הדרך שעברתי מילד בעיר פיתוח למעצב בעל עסק עצמאי שמגשים חלומות,

אני נדהם ומלא ענווה ותודה על האנשים בדרך שדחפו והאמינו שהכל אפשרי.

נקודת המוצא שלך היא רק נקודה שממנה אתה מותח קו לאן שתבחר.

אינסטגרם: Urieldesign@
https://www.instagram.com/urieldesign/?hl=en

התגובות לכתבה

הוסיפו תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם.