וניה הימן, במאי ויוצר ישראלי מהמוכרים, המוכשרים והמוערכים בתחום, התחיל כסטודנט לעיצוב תקשורת חזותית בבצלאל ובמהרה הגיע לעבוד עם אמנים מהשורה הראשונה ולזכות בפרסים הנחשבים ביותר. ישבנו לשיחה עם וניה על הפקות, עבודה, לימודים ומעבר להם, על כל מה שנהדר בתחום וגם על האתגרים שבדרך.
טל שאולי, תקשורת חזותית
וניה הימן, בן 33, במקור מירושלים, הוא במאי ויוצר ישראלי מהמוכרים, המוכשרים והמוערכים בתחום. הימן התחיל את דרכו במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, שם הפיק סרטונים שזכו להצלחה ויראלית והניבו הצעות עבודה כבר מהתרגיל הראשון בשנה א'. לאחר כשנתיים, הימן החליט לפרוש כדי לנצל את ההזדמנויות הגדולות שהגיעו ולהתקדם לעבודה מעשית ומלמדת בתחום שהוא כל כך אוהב. לא עבר זמן רב והימן הגיע להישגים מדהימים: בימוי קליפ לאמנים כמו בוב דילן וקולד פליי, בימוי סדרת מערכונים ל"ארץ נהדרת" ופרסומות לחברות כמו טויוטה ופפסי, וכמובן- שורת פרסים מכובדת. ישבתי לשוחח עם וניה בגובה העיניים על הפקות, עבודה, לימודים, על כל מה שנהדר בעולם הזה וגם על הדברים הפחות נחמדים שבדרך כלל לא מספרים לנו.
בתור סטודנטית לעיצוב, נדמה לי שבפרויקטים הראשונים בלימודים אתה רק מתחיל להבין את מקומך.
במקרה שלך, כבר מהוידאו הראשון בשנה א' הרמת הפקה לכל דבר. איך הצלחת להוציא את זה לפועל?
יש דברים שפשוט הלכתי וצילמתי לבד, אבל תמיד היה צריך עוד מישהו שיצלם, או מישהו שיעזור, או מישהו שיפיק. אם זה משהו יותר גדול שצריך לארגן אוכל, נסיעות, לוקיישנים. אי אפשר ליצור לבד. גרתי עם חברים, כולם עזרו. עם הזמן, נתן שוטנפלס, שהוא חבר ילדות, התחיל פשוט להפיק לי את הדברים. אף פעם לא הייתי לבד בזה, תמיד היה אותו. עכשיו אנחנו עובדים יותר לחוד. אני חתום בחברת הפקה שנקראת ICONOCLAST,
ונתן אחראי על הקליפים שם. בין השאר, הוא עשה עכשיו את הקליפ לביונסה וג'יי זי בלובר (APES**T – THE CARTERS), ואת הקליפ האחרון של מיילי סיירוס. אז הוא במקום אחר. אבל בזמנו זה היה נטו ממקום של לעזור לחבר לעשות את שיעורי הבית שלו, ובסוף זה הפך למקצוע.
כשאתה אומר את זה ככה, זה נשמע מאוד קליל. בדרך כלל, בלימודי עיצוב התחושה היא שאחד לעצמו.
הרבה פעמים אני פוסלת הפקה רק כי אני יודעת שלא אצליח להשיג אנשים ולהרים אותה בזמן.
הבעיה בלימודים היא שהאנשים שאת מצפה שיעזרו לך הם אנשים שלומדים איתך וגם טובעים בעצמם בשיעורי בית. החברים שגרו איתי למדו ועשו דברים אחרים, אז בשבילם זה היה שינוי נחמד לצאת לצלם. פה ושם היו פרויקטים בבצלאל שעבדנו בקבוצות וזה גם מאוד עזר. באופן כללי, חובה להפריד בין ההפקה לבימוי בעיני, זה פשוט לא בריא לשלב. אחרת אתה מאבד פרספקטיבה מהיצירה, והרבה פעמים גם מוותר על דברים יצירתיים. הבמאי חייב שיספקו לו בדיוק את מה שהוא צריך, שהאחריות הזו תוכל לרדת ממנו כדי להתרכז ברעיון היצירתי.
זו חלוקת עבודה שגם יוצרת מוטיבציה, וצריך מוטיבציה מטורפת בשביל לצאת ולצלם משהו.
כבר בקליפים הראשונים שלך יש המון שוטים בסיטואציות מורכבות, שמשלבים אנשים מהרחוב. תכננת הכל מראש? או שזה קרה תוך כדי?
הרבה דברים ביצירות שלי שנראים בגדר הזיה בכלל לא נכתבו מראש אלא קרו על הדרך, ממש במקרה. נניח, בהפקה של Crazy Watering Can צילמנו בכותל ובדיוק היתה השבעה של איזו יחידה, אז ביקשנו מאחד החיילים שישים מדבקה על תג היחידה שלו. מה שכן, היינו מוכנים, הבאנו מראש מדבקות וגזרי נייר וכאלה – פשוט צריך גמישות. בכל יצירה יש אילתורים. בהפקות גדולות יותר יש מעט מאוד מקום לתמרון, אבל גם שם יש כל מיני שינויים שאני עושה בעריכה למשל – אפשר לכתוב סיפור אחר לגמרי מאותם חומרי גלם.
האם יש התנגשויות בין חברי הצוות בהפקה, כל אחד ואחת בתחומה, לבין השליטה ביצירה שלך כבמאי?
בעבודה עם לקוח ומשרד פרסום יש התנגשויות, יש יותר מדי טבחים. בעבודה על סרט או קליפ יש ראש אחד – של הבמאי, והוא בא עם הויז'ן. הצוות בהפקה מודע לכך שהתפקיד שלו זה להמחיש לך את החזון. ברור שיש אי הבנות, אתה מדמיין משהו אחד, הבחור של הארט דמיין ועשה משהו אחר. אבל התפקיד שלך זה להנחות אותו בדיוק למה שאתה רוצה וזה חלק עיקרי בבימוי. ואם הוא לא הבין כמו שצריך – זה אומר שאתה לא עושה את העבודה שלך. חייבים להיות מאוד ברורים ומאוד תקשורתיים, להביא רפרנסים ותיאורים מדויקים לכל דבר ולרדת לפרטים כדי ששום דבר לא יישאר באוויר, שהצוות יוכל ממש לראות בעיניים את מה שבתוך הראש שלך.
כשאתה עושה עבודה עבור לקוח – איך אתה בכל זאת מצליח להביא את האמת שלך?
להביא את עצמך זה סטייט אוף מיינד, לא רק לנסות לרצות ולענות על הבריף שלו, אלא לענות על הבריף שלך.
אני מייצר תוכן בשביל לעשות משהו מגניב ומעניין יותר מדברים אחרים שאנשים כבר עשו. יש בריפים שהם לא טובים, יש בריפים שהם לא משהו אבל את יכולה לעבוד עם זה, צריך לדעת לבחור את העבודות בקפידה. השאיפה היא לעבוד עם בריף טוב, ולמצוא איך את הופכת את זה לעוד יותר טוב. יש פתרונות בזק, אבל אם זה לא מרגיש שקרה איזה פיצוח, שקמת ולחצת ידיים עם עצמך, ואמרת "ניצחנו את זה", אז אל תקומי.
בלימודים מבינים שאפשר לעשות את זה גם בזמן מאוד מוגבל. וכן, יש פעמים שגם נתקעים, יש דברים שויתרתי עליהם כי לא פתרתי אותם. נכשלים כל הזמן. וכן, יש פעמים שאת עובדת נטו כדי לעבוד – וזה בסדר. גם אני עשיתי פרסומות גרועות. כל עבודה מכבדת את בעליה. אין מה לעשות, לא תמיד יש חופש אמנותי. אבל גם מתוך המקומות שלא יצא משהו מדהים, בכל זאת יהיה את הדבר הקטן המגניב שיילך איתי ליצירה הבאה, שתהיה יותר טובה בזכותו.
מבחינת רפרנסים – אני אישית לא מגיעה מעולם של קולנוע ופתאום הבנתי כמה זה חשוב ללמוד זוויות, קצב, וכו', שמישהו כבר עשה אותם טוב. פיתחת לעצמך מאגר דימויים קבוע שאתה שואב ממנו?
לפעמים אתה מסתכל על רפרנסים באופן מודע ולפעמים באופן לא מודע, הרפרנסים בך גם אם לא התכוונת. ראינו סרטים מאז ומעולם, אנשים עשו את זה לפנינו וגם אם נדמה לנו שאנחנו ממציאים את הגלגל- אנחנו לא ממציאים כלום. זו דרך מאוד טובה להתחיל וזו הדרך היחידה להתחיל. גם כשלומדים וידאו, לומדים תנועות מצלמה. אנשים כבר סללו את הדרך וככה עובדים, זו שפה לכל דבר. יש העתקות, יש הומאז'ים ספציפיים אבל יש דברים שהם נטו טכניקה נפוצה.
מה ההפקה שהכי התרגשת ממנה?
הקליפ לבוב דילן. קודם כל, זו היתה קפיצת מדרגה לעבור לעבוד בארצות הברית, ועוד בשביל מי! אתה לא כל כך מאמין שזה קורה תוך כדי שזה קורה, כל הזמן חשבתי שזה הולך להתבטל או פשוט לא לקרות, ממיליון סיבות, ולא נתתי לעצמי ממש להשלים עם זה לאורך התהליך, כי לא רציתי להתאכזב. בדיוק עזבתי את בצלאל, הרגשתי במים עמוקים, אתה מפחד לטבוע ופתאום יש לך לא סירת הצלה אלא ספינת פאר שבאה לאסוף אותך עם משוטים – הזדמנות להפיק קליפ לבוב דילן. נראה לי שמה שהכי מרגש אותי בכל הסיפור הזה זה שהשם שלי בערך הויקיפדיה שלו. בזה סיימתי, אפשר לסגור את המחשב, אני יכול למות עכשיו בשקט. בעקבות הקליפ לבוב דילן המפיק של קולדפליי פנה אלי וכך יצא לי לביים, ביחד עם גל מוג'ה, קליפ ללהקת קולדפליי.
טיפ להתמודדות עם הלחץ? ספציפית לסטודנטים?
לא תמיד אפשר הכל, וחייבים לעבוד לאורך ולא לרוחב. תנסו להתמקד רק בדבר אחד – גם אם זה כמה שעות – לשבת רק על זה, לפתור רק את זה, פשוט להתנתק ולשכוח משאר הדברים. לא לפזול – גם אם עובדים על כמה דברים באותו זמן. אם מנסים להספיק על הדרך, בזמן שחושבים על משהו אחר, בחיים לא מצליחים להביא רעיון טוב ולצאת עם משהו מעניין. זה לא מתמטיקה, את חייבת להיות כולך שם. נכון שמאוד קשה לנקות את הראש משיעורי בית אחרים, במיוחד כשמחר יש לך עוד, אבל נסו למצוא את הדרך לעשות את זה. אפשר להחליט במה חשוב לך להשקיע יותר ופחות ומה בא על חשבון מה, מה מעניין אותך יותר או יתגמל אותך יותר וממה את קצת משחררת.
למזלנו אנחנו בתחום שלא משנה איפה למדת או איזה תעודות יש לך, בראיון הכרות מה שמדבר זה התיק עבודות. אפשר להשמיט עבודות שיצאו לא טוב. אפשר פה ושם לעשות עבודות פחות טובות כדי שיהיו עבודות ממש טובות שיישארו בתיק עבודות.
טיפים כלליים לקידום שלנו בתור אמנים?
לרוב אם יש משהו טוב, אפילו אחד מתוך מיליון עבודות- זה יגיע לאנשים, ימצאו אותך, זה יספק לך פלטפורמות לייצר דברים יותר טובים ועם יותר תקציב. אני מאמין בלתת לעבודה שלך לזרוח. כן לקדם, כן לפרסם, אבל לא לדחוף. זה אולי קצת קלישאה אבל צריך פשוט לייצר המון, לייצא, להשתפשף – גם אם אין פידבק מדהים, ויראליות או צפיות, פשוט להמשיך. הגרעין שם, והנסיון מביא אותנו להיות טובים במה שאנחנו עושים, זה נוגע לכל התחומים של יצירה.
אני תמיד שואל את עצמי האם אני עושה את סוג הדברים שאני אוהב לראות. אני מנסה לייצר את הדברים שהייתי רוצה לצרוך- זה גורם גם לאנשים אחרים לצרוך אותם ולרצות עוד. ועוד דבר, בהקשר של שיתופי פעולה והפקות: אווירה טובה זה ממש חשוב. זה עושה את כל ההבדל. אנחנו עוסקים בעבודה יצירתית וכיפית, צריך להנות ממנה. עובדים יחד, נותנים יד, כי זה כיף, וזה חוזר אלייך בצורה כזו או אחרת.
mailto: talshauli@yahoo.comליצירת קשר: טל שאולי
