הדודאים הם צמח קסום שמשמש לריפוי אך עלול גם להרוג. הדואליות המרתקת הזו, המתקשרת גם לתחושת פולחן, באה לידי ביטוי ברישומיו ובציוריו של טמיר והיא נושא תערוכתו האחרונה.
דניאל טאוסי, עיצוב תקשורת חזותית
היי טמיר, ספר לנו על עצמך
אני טמיר חן, צייר, עובד ברישום, צבע וחומר. נולדתי בבאר שבע, גרתי בערבה ובאילת ולאחר מכן למדתי תואר ראשון במחלקה לאמנות בבצלאל. עברתי לת״א ושכרתי סטודיו בו אני עובד ויוצר, וגם מציג בתערוכות. כעת אני לקראת סיום לימודי תכנית התואר השני, גם היא בבצלאל.
במקביל אני מורה ומרכז מגמה בתיכון לפיתוח חשיבה יצירתית – סטודיו אנקורי ביפו, המתמקד ברב תחומיות באמנויות.
ספר לנו על החומרים שאתה אוסף
חומרים הם אבני הבניין שלי, בעצם אלה כל מיני דברים שאני אוסף, בד״כ מעולם הטבע. אני מתבונן עליהם כחומרים ריכוזיים – אלה עולמות מרוכזים, הם התחלות שמהוות עבורי השראה. דברים קטנים שפותחים צוהר לעולם שלם.
כל פעם אני נתפס על חומר אחר: בעלי חיים, חרקים, עכברים, כנפיים, איברים, תאים, עצמות, נוצות, קליפות צמחים מיובשים. אני מקטלג אותם בקופסאות בסטודיו שלי.
איך הגעת לאסוף אותם?
מגיל צעיר נמשכתי לצפרות, לגיאולוגיה, הייתי חבר בחברה להגנת הטבע, טיילתי וחייתי במדבר. יש בי סקרנות שמתקשרת ליצירת עולם פנימי. מעניין אותי לצייר את הנופים של ה״בפנים״. כדי להגיע לאותם נופים יש כל מיני אמצעים, זה חלק מהתהליך. שנים אני אוסף ספרי ציפורים ואנטומיה שלהן, מבנה של נוצות, מאובנים. העצמים שאני מנתח הם מורכבים ומרוכזים, ובעלי מימדים רבים.
מה מכוון אותך בתהליך היצירה?
התפיסה שלי בסטודיו היא שמה שנכנס לסטודיו הוא כמו חומר בגוף שיכול לנוע ולהשתנות. התהליך של ההתפרקות יוצר את התחושה של כניסה לתוך חללים פנימיים, שדות מידע ורישום.
החשיפה בסופו של דבר מגלמת בעיניי את ההבנה כי קיים תהליך עבודה מסודר ומהותי. הציור שלי והעבודה המוגמרת מוחזקת מעצם יחסי הגומלין בין השכבות, הצורות, החללים הריקים והמלאים.
מה המקום של סקיצות בעבודתך?
אני משתמש בסקיצות להבנה בקשר לתוצר הסופי. כל היצירה מתרכזת כראי לעולם, למרחב הפנימי שלי ולמרחב פנים של גוף.
סקיצות בעיניי הן דפוס חוזר וכל מה שנוכח אצלי בסטודיו הוא מבחינתי סוג של נייר עבודה. במילים אחרות רישום שאני עובד עליו היום על נייר יכול למצוא עצמו בשנה הבאה חלק מקולאז׳ רחב, או בעוד שנתיים כחלק ממיצב. החומר יעבור טרנספורמציה לטובת הדבר הזה.
על מה אתה עובד עכשיו?
אני עובד על סדרת ״הדודאים״. זו סדרה מצויירת ברישום בצבע אקרילי ושמן על עץ בגוון צהבהב של נייר. היא כוללת יצירות המכילות מאות רישומים שלי, שאני מפרק ומרכיב מחדש במחשב. אני קורא לתהליך הזה ״מפות״ – ההתחלות שלהן לקחו מרישומי העצמות, חלקים מהחי והרבה מאוד מצמח הדודאים.
אני חוקר את הדודאים כבר כשנתיים: צמח ישראלי, סמל לפריון, בעולם הקבלה משתמשים בזרעים ובפירות שלו להכנת תכשיטי פריון שונים. נמשכתי אליו בגלל הדואליות שיש בו, מצד אחד הוא סמל לפוריות ומצד שני הוא צמח רעיל ביותר. הסיפור של פוריות רעילה ליווה אותי תקופה ממושכת, רשמתי אותו המון פעמים על ניירות, עשיתי רישומי לימוד כדי להכיר אותו, לאט לאט פיתחתי אותם והם מרכיבים את הסדרה הזאת.
החומריות שאני מגיע אליה מזכירה מרקם של עור גוף בצבעים שקשורים לרקמות או מצבי ביניים של צמיחה של גוף. הציור עשוי רבדים, שכבות שקופות רבות, אני רושם או מניח כמה כתמים ומכסה הכל בכמה שכבות שצוברות עובי נוכח אך שקוף.
תן לי דוגמה לתהליך הרישום
בסופו של דבר הפעולה של הרישום והציור מונעת מעצם ההתבוננות המתמדת. לקחתי קליפות מיובשות קטנטנות של דודאים, הנחתי אותן על צלוחית והתחלתי לרשום מהתבוננות. תוך כדי הרישום אני מייצר מצב של הגדלה, חיבורים מסויימים בעפרון ונייר ללא פעולת מחיקה – כמו קעקוע על נייר. הנוכחות של הקו היא תוצאה שארצה להגיע אליה גם ברישומים הגדולים. קו חי, שמגלם בו תוכן, נשימה ומנעד של אינטנסיביות. מרתק גם לגלות את החיבור והממשק ביניהם לאחר מכן.
צילום: דניאל חנוך
איך הרישומים הופכים למפות ממוחשבות?
בסדרה שעליה סיפרתי, יצרתי מצע במחשב שהקווים בו מתרבים ומשתכפלים לכדי מפות דיגיטליות. אני רושם בעפרון על נייר מתוך התבוננות, סורק באיכות גבוהה את הרישום ומתחיל לפרק אותו לגורמים בפוטושופ. נוצרת כניסה לאיזושהי תודעה של הרישום שאני יכול כל הזמן לעשות זום אין וזום אאוט בתוכו, אני יכול כל הזמן להיכנס ולצאת מהעבודה. אלה מפות שיש בהן תחושה מאוד חזקה של ריבוי, עם נגיעות של צבע שלקוחות מתוך ציורים או רישומים שלי. למעשה יש לי ארכיון, שאני יכול לקחת מתוכו רישום ולהכניס פרט מסוים ממנו לעבודה.
הקובץ משמש אותך ביצירה הפיזית?
בהחלט. מה שנראה כשכבות בפוטושופ אני ממש מייצר בחומר. אני מגיע לצבע יסוד שמחזיר אור ומזכיר עור של גוף. לאחר מכן אני מתחיל לעלות עליו בשכבות חצי שקופות עד שאני מייצר את המצב שיש ציור שבנוי מארכיאולוגיה של פעולות, חלקן גלויות וחלקן סמויות.
התהליך על המצע מתבצע בשלבים. יש שלבים של נפחים וצורות במרחב, יש שלבים רישומיים, יש שלבים של צבע, עד שמתקבל מצב בו מתקיימת שיחה בין השכבות. כל שכבה מתקשרת עם השכבה שמעל. בפועל, כשאני מצייר יכולים לקרות דברים קצת אחרים, הציור מתנהג אחרת, הגודל מתפקד אחרת. כמו ברישומים עצמם כל מה שנוגע במשטח יש בו נוכחות מלאה, אני לא חוזר אחורה ולא מוחק. אני יכול רק להסתיר קצת או למסך עם שכבה מעל.
במסגרת התכנית לתואר שני באמנויות באקדמיה לאמנות בצלאל, טמיר חן הציג בחודש מאי האחרון את פרויקט הסיום שלו, המתמקד בפירוק והרכבה מחדש של הדימוי ״הדודא הרפואי״. הפרויקט הוא תוצר המחקר של הצמח ומשמעויותיו, והמרה לכדי ציורים המורכבים ממגוון רישומים שעובדו באופן דיגיטלי ונוצרו מחדש בטכניקה מעורבת על גבי עץ. לצידם הוצגו פסלי שעווה ובד.
ניתן להתרשם מעבודותיו של טמיר בעמוד האינסטגרם שלו – _Tamir_chen
צילום טמיר חן בסטודיו: יקירה אמנט
