שלומית באומן, מרצה במחלקה לעיצוב תעשייתי, HIT
ב-12 למרץ נפתחו בבית בנימיני שלוש תערוכות חדשות. הפתיחה כבר הייתה תחת הגבלות "ימי קורונה" והרגשנו באותו ערב את ההשפעה של הנגיף שכרסמה במצב הרוח ובכמות המבקרים. בתוך כיומיים נסגר בית בנימיני לכל סוג של פעילות. התערוכות נכנסו לבידוד כפוי. כאילו חמקו ממפגש עם צופים ונעלמו מהעין ומההרגשה הבלתי אמצעית שבין הצופה לאובייקט. מהותם של חומרים וחפצים היא התחושה, המגע והנוכחות. לפיכך, החיבור בין התרבות החומרית והתקשורת הדיגיטלית היא סוג של אוקסימורון או כשל לוגי. בינתיים, לאור המצב – הפכתי את עצמי למדף עליו מוצגות מיני תערוכות מהאוסף הפרטי שלי ברחבי מדיה החברתית.
הסדרה נוצרה מתוך "תסכול קורונה", הנובע מהידיעה ששלוש תערוכות חדשות שנפתחו אינן חשופות לקהל. כאילו הן "תערוכות למגירה". זה מעלה המון שאלות על המשמעות של חללי תצוגה. למשל – אולי חלל הוא מיותר? או – מה המינימום הדרוש על מנת להציג משהו? במקרה הזה – הגוף הופך לזירה להצגת עבודות. מצד אחד מדובר בייצוג של אובייקט, אך מצד שני נפתחות בתצוגה מסוג זה הרבה משמעויות חדשות.
שלומית באומן היא מרצה בכירה במחלקה לעיצוב תעשייתי, מכון טכנולוגי חולון
צילום: גיל מיודוסר באומן
