גלינה ארבלי, מרצה במחלקה לעיצוב תעשייתי, HIT
עם תחילת הסגר מצאתי את עצמי במצב של בדידות מזהרת, כמו כולם. אני, שבדרך כלל רצה מכאן לשם, עושה את זה ואת זה בו־זמנית ומתראה עם אנשים רבים כל יום – בין אם במקרה ברחוב ובין אם כי קבעתי משהו עם מישהו – נותרתי פתאום עם עצמי לבדי בביתי. ד' אמותיי היו לי לחברה, בהם הספרים שלי ואוספיי הקטנים, אך אין עם מי לחלוק את ארוחת הצהריים.
נכון, נכון, יש לי את הזום – חברי הטוב ביותר מאז החלו הימים המשוגעים. אבל זה לא אותו הדבר כמו מישהו שיושב מולך פיזית ואת יכולה לדבר איתו, לגעת בו, להתקרב אליו או להתרחק ממנו.
לכן, בצהרי יום בהיר אחד, אחרי שכולנו הבנו שהסגר הזה פה והוא יישאר איתנו זמן מה, החלטתי להזמין חברים לצהריים. אבל אי־אפשר לארח, ואף לא אחד עובר את מכסת 100 המטרים שהוקצבה לו.ה, אז בלית ברירה ובשמחה רבה הזמנתי את המזונות שלי להתארח לצהריים בכל יום.
כך יצא שבכל יום, עד היום, מתקיים לו טקס ארוחת הצהריים, שבו מבשלים יחד, צוחקים יחד ובסוף אוכלים את האורחים הנחמדים שבאו לארוחה.
גלינה ארבלי היא מרצה במחלקה לעיצוב תעשייתי, המכון טכנולוגי חולון
