ישבתי לשיחה עם הילה נועם, מאיירת, קומיקסאית ומרצה בבצלאל, לכבוד צאת ספרה החדש "חוּצי", שכבר הספיק לכבוש את ליבם של הצרפתים. ניסיתי לפענח ביחד איתה: איך יוצרים סיפור קומיקס איכותי לילדים? טיפ ראשון: להפסיק לזלזל באינטליגנציה שלהם.
איתי ברן, תקשורת חזותית
הילה נועם היא מאיירת ויוצרת קומיקס שגרה בתל אביב עם בעלה ועם שני חתולים צמריריים במיוחד. היא עובדת מהסטודיו שלה, אותו היא חולקת עם המאייר המשובח עומר הופמן, ובמקביל מרצה במחלקה לתקשורת חזותית באקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל בירושלים. כמו כן, היא חברה בקבוצת הקומיקס 'Humdrum' שמפרסמת מדי שנה אנתולוגיית קומיקס עצמאית. שני הספרים האחרונים שהוציאה הקבוצה היו מועמדים לפרס האנתולוגיה האלטרנטיבית הטובה ביותר בפסטיבל אנגולם (Angoulême), פסטיבל הקומיקס הגדול באירופה – מעמד מרגש במיוחד. בקבוצה חברים גם עומר הופמן, קרן כץ, הדר ראובן, עובדיה בנישו ודן אלון, ובכל אנתולוגיה הם מזמינים אמן או אמנית קומיקס אורח/ת. כעת הם עובדים על האנתולוגיה הבאה שלהם, שבה תתארח שמרית אלקנתי.
את הילה הכרתי במסגרת עבודתי במוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס, בו היא מנחה קורס קומיקס לבני נוער. במהלך הקורס סיפרה הילה על ספר הקומיקס החדש שלה "חוּצי", ולרגל הוצאתו המרגשת לאור הוחלט על ראיון מיוחד לכולעיצוב.
תוכלי לתת לנו רקע לספר "חוּצי"?
הספר מגולל את סיפורה של תמר, ילדה סקרנית והרפתקנית שמגדלת את החתול האהוב שלה, חוצי. חוצי נוהג להסתובב בחוץ כשתמר בבית הספר, ויום אחד היא מגלה למרבה הזוועה שהוא אוּמץ על ידי ד"ר ינשופי, השכנה המסתורית ומטילת האימה של השכונה. תמר מחליטה לצאת למסע אמיץ יחד עם החבר החששן שלה, יונתן, כדי להציל את חוצי מפני ד"ר ינשופי. יותר מזה לא אספר כדי לא להרוס.
מהו מקור ההשראה לסיפור?
הספר מבוסס על החתול שלי, חוצי (המקורי), שכמו החתול בסיפור נוהג להסתובב מחוץ לבית ולהתחבב על השכנים. כשלמדתי בבצלאל גרתי עם חוצי ברחביה. עברו כבר כמה וכמה שנים מאז, אבל עד היום אני זוכרת איך חשתי נבגדת כשגיליתי איפה הוא נוהג להסתובב במשך היום, בזמן שאני הייתי בלימודים. התברר שהשכנים מהבניין הצמוד מנהלים איתו מערכת יחסים ארוכת טווח, ואפילו נתנו לו שם אחר. במקרה אחר, שכנה מהבניין התקשרה והודיעה שלדעתה חוצי חולה, כי הוא לא מתנהג כמו בכל הימים כשהוא בא לבלות אצלה בסלון. עד אז לא ידעתי שהם מכירים בכלל. קצת נעלבתי.
לפעמים עברו לי בראש תרחישי אימה על הבתים שחוצי מסתובב בהם, ומה יקרה לו אם שכן כלשהו יחליט לכלוא אותו אצלו. בינתיים זה עוד לא קרה, אבל הפחד תמיד שם. ממש כמו תמר, הילדה בקומיקס, אני נאלצת להשלים עם העובדה שאני צריכה לחלוק את חוצי עם אנשי אחרים – והאמת היא שלא פעם זה הוליד קשרים נהדרים עם אנשים שלא הכרתי. מי שמגדל חתול בטח מכיר את התחושה המוזרה שנוצרת כשמבינים שבסופו של דבר, החתול שלך אימץ אותך יותר מאשר להפך, ושבכל פעם כשהוא חוזר הביתה הוא בעצם שוב בחר בך. זאת דילמה שגם תמר נאלצת להתמודד איתה: זה לא פשוט עבורה, בעיקר כשד"ר ינשופי היא הסיוט של כל ילד. בסופו של דבר, תמר והקוראים מגלים שהמציאות יותר מורכבת ממה שנדמה.
"חוצי" הוא ספר קומיקס לילדים, שגם מבוגרים יכולים להנות ממנו. על מה כדאי לחשוב כשרוצים ליצור סיפור קומיקס מורכב לילדים?
הספר מתאר דילמות ותרחישים שאני חושבת שילדים יכולים להזדהות איתם: אהבת אין קץ לבעל חיים, התמודדות עם עולם בלתי מוכר, מאיים וזר, יחסי חברוּת, הרפתקאות שמתרחשות מחוץ לטווח הראייה של ההורים. "חוצי" הוא ספר עם אלמנט של פחד, ובמהלך העבודה עליו תהיתי מה המינון הנכון של יצירת הפחד הזה בצורה ויזואלית. מאוד נהניתי לאייר את כל האיורים המלחיצים האלה. כשפניתי עם הדילמה הזאת לעורכת שלי בהוצאת עם עובד, דלית לב, היא אמרה לי בפשטות: "ילדים אוהבים לפחד". זה שיחרר אותי לספר את הסיפור כמו שרציתי, בלי לצנזר או להמתיק אותו. בינתיים, לפי התגובות, נראה שדלית צדקה. כשחזיתי בילדים מגיעים לקטעים המפחידים, ראיתי לא פעם את העיניים שלהם נדלקות תוך כדי קריאה. זה היה בשבילי סימן שעשיתי משהו נכון.
יונתן מאחר וממציא תירוצים, תמר אספנית כרונית, ד"ר ינשופי היא… ד"ר ינשופי. נראה שלכל דמות בסיפור שלך יש איזה צד מוזר או בעיה שצריך להתמודד איתה. מדוע אין טובים ואין רעים?
אני חושבת שסיפור טוב מציג את המורכבות של הדמויות ושל הצדדים – גם לדמות "רעה" יש מניע, יש עבר, יש שאיפות. וגם דמות "טובה" יכולה לשגות או לפעול ממניעים אנוכיים. מעבר לזה, לכל בן אדם יש את החולשות או המוזרויות שלו או שלה – זה מה שמייחד אותנו והרבה פעמים מגדיר אותנו בעיני עצמנו ובעיני אחרים. כשכותבים סיפור, זה יכול להיות טריגר מעולה לעלילה. מה מעניין בדמות מושלמת? מי יכול להזדהות איתה? מבחינתי, מוזרויות או חולשות הן תכונות שיש לדמויות צעירות ומבוגרות כאחד – יש בזה כוח, וזה יכול להעצים קוראים צעירים.
ינשופי בסופו של דבר היא לא התגלמות הרוע כמו שתמר ציפתה, אבל גם נזהרתי לא להפוך אותה לקשישה אוהבת ילדים, כי אז היתה הופכת שוב לדמות חד ממדית. לכן החלטתי לעצב אותה כבן אדם לא נעים במיוחד שמעדיף שיניחו לו לנפשו. היא דמות מורכבת עם רצונות, עם מקצוע ועם אופי. ותמר, מעבר לזה שהיא חוששת לחיי החתול שלה, מתקשה להתמודד עם העובדה שחוצי נהנה לבלות גם בבית של אדם אחר ומנסה להחזיר אותו לסביבה ה"נכונה" שלו בעיניה – כלומר לחיקה. אני חושבת שדמויות מורכבות יוצרות סיפור מורכב, מעניין, ומאפשרות יותר להזדהות איתן ועם הסיפור. וזה מה שעִניין אותי ליצור.
למבוגרים יש נטייה לרדד את הדיבור שלהם עם ילדים, אבל אני חושבת שלילדים מגיע שיכתבו להם סיפורים שלא מזלזלים באינטליגנציה שלהם, ומציגים להם תמונה מורכבת של החיים – שהיא בהכרח גם תמונה יותר מעניינת.
החזון שהצבת לעצמך בתחילת העבודה על "חוצי" הוא ליצור ספר קומיקס בן חמישים עמודים שכולו מצויר באקריליק. מדוע החלטת לזנוח את האיור הדיגיטלי לטובת האיור הידני העמלני?
כשהחלטתי לעבוד על הקומיקס באקריליק ידעתי שאני מכניסה את עצמי לפרויקט שאפתני ודורשני. בעמוד קומיקס סטנדרטי יש פחות או יותר תשעה איורים, ובמקרה הזה יש לא פחות מחמישים עמודים מאוירים כאלו. יש משהו מיוחד בעבודה עם מכחולים ונייר ואקריליק, כשמערבבים את הצבעים ומגיעים לגוון המדויק, עוד פעם ועוד פעם במשך חמישים עמודים. אי אפשר להשוות את זה לעבודה במחשב. יש משהו בעבודה ידנית שמייצר יותר הזדהות, בעיקר כשמאיירים לילדים. משהו בתחושה החומרית עובר גם לסיפור.
לעבודה במחשב יש את היתרונות הברורים שלה, בין השאר המהירות, ואני נעזרת במחשב בעבודות שדורשות את זה כמו איור למגזינים – אבל בפרויקט הזה המטרה שלי היתה לשים את התחושות, הטקסטורות, משיכות המכחול בראש סדר העדיפויות. זה כמו שבסדרת האנימציה המופתית "רן וסטימפי" מדי פעם מופיע פריים סטטי שמאויר בפרטי פרטים, עם עומק ויזואלי מרהיב. הפריימים האלה תמיד היממו אותי בתור ילדה. אז ב"חוצי" רציתי לעשות ככה – אבל לאורך כל הספר. ברור לי לחלוטין שאם הייתי מאיירת את הקומיקס במחשב הוא היה יוצא אחר לגמרי.
עובדה מפתיעה: עוד לפני שראה אור בארץ, "חוצי" תורגם לצרפתית ויצא לאור בצרפת. כיצד החלה התקשורת עם הוצאת הקומיקס Même Pas Mal? איך התנהלה העבודה איתם?
את האנשים של הוצאת Même Pas Mal פגשתי באחת הגיחות שלי לפסטיבל אנגולם בצרפת. הגעתי עם חברי Humdrum כדי להפעיל דוכן בפסטיבל ושם נוצר הקשר הראשוני עם ההוצאה. מאוד אהבתי את הספרים של Même Pas Mal. יש להם וייב בועט ולא מתפשר, והיה נראה לי שהם עשויים לרצות לתרגם ולפרסם את "חוצי" (בצרפתית: Vadrouille), למרות שהם לא הוציאו ספר ילדים קודם לכן. לשמחתי הרבה הם אכן התלהבו מאוד מהספר, וזמן קצר לאחר מכן כבר סגרנו את החוזה.
בשונה מהעבודה עם העורכת שלי בארץ, העבודה מול ההוצאה הצרפתית לא כללה עיבוד ועריכה של תוכן הסיפור. הגעתי אליהם כשהסיפור כבר היה מוכן, ואחרי שרוב העמודים כבר היו מאוירים. העבודה איתם כללה דיונים והתאמות לקהל הצרפתי – למשל בהתאמת הכריכה האחורית של הספר, שהיא שונה לגמרי מזו של הגרסה הישראלית. העבודה מולם היתה מצוינת ונעימה מאוד, ובפסטיבל אנגולם האחרון הוזמנתי בתור האורחת של ההוצאה עם משמרות ארוכות של חתימה על הספר לרוכשים וכל הבלגן.
יש אנשים שעבדו איתך שחשוב לך להודות להם?
העורכת שלי, דלית לב, שהאמינה בסיפור של "חוצי" עוד כשהיה סקיצה ראשונית בגרסת תסריט, ולאחר מכן ליוותה במרץ את העבודה על הקומיקס עם המון תשומת לב לכל פרט ופרט. זה היה תהליך עבודה מרתק שכלל שיחות ארוכות על בנייה של סיפור, על ילדות, על פחדים, וכמובן על חתולים. למדתי ממנה המון ואני שמחה על ההזדמנות הנפלאה שנפלה בחלקי לעבוד איתה.
איפה אפשר למצוא עבודות נוספות שלך?
את האנתולוגיות של Humdrum אפשר למצוא בחנות המקוונת שלי. אפשר למצוא שם גם עבודות יותר מוקדמות שלי, כמו החוברת "אומניבוס" שהוצאתי יחד עם המאיירת עינת צרפתי. חלק מהחוברות גם אפשר להשיג בחנויות 'קומיקס וירקות', 'המגדלור' ו'קומיקאזה'.
לסיום, יש לך טיפים מניסיונך שתרצי להעביר לקהל הסטודנטים?
לחבור לאנשים, לייצר שיתופי פעולה, ליזום פרויקטים עצמאיים – ולהתמיד. מהניסיון שלי, דווקא הפרויקטים העצמאיים, כמו חוברות הקומיקס שהוצאתי תוך כדי הלימודים בבצלאל ולאחריהם- לבד ועם יוצרים נוספים- היו פרויקטים מאוד משמעותיים. העניין הוא לא לחכות שיציעו לך משהו, אלא לעשות אותו בעצמך. אני חושבת שכיום יש לעצה הזאת גם חיבור אקטואלי: דווקא כשהחברה מתבהמת, יש ערך לקיום של אמנים ויוצרים שמתבוננים על התהליכים החברתיים ומשקפים אותם בלי פשרות. אבל יש כאן פרדוקס: אם החברה באמת מתבהמת, יש פחות ופחות מקום ליצירות מהסוג הזה. רוב המאיירים ממלאים את סדר היום שלהם בעבודה עם לקוחות ועבודות מוזמנות – שזה טבעי, כולם צריכים להתפרנס – אבל חשוב למצוא זמן גם ליצירה עצמאית שהדי-אן-איי שלה מאתגר את הסדר הקיים. זאת בעצם האופציה של האמן לשמור על הנשמה שלו גם כשהתנאים בחוץ נעשים עוינים.
הספר "חוצי" יוצא לאור בהוצאת עם עובד ונמצא בכל חנויות הספרים. בימים אלו הילה עובדת על רומן גרפי, אבל נכון לעכשיו הפרטים חסויים – אז שווה לעקוב!
ליצירת קשר: איתי ברן
