
ב-16 ביוני תחגוג שושקה (זאב אנגלמאיר) "שש לשוש", שש שנים מאז הערב בו נולדה מתוך צדפה בכיכר ביאליק בערב פתיחת התערוכה של אנגלמאיר במוזיאון בית העיר בתל אביב. מאז היא לא נחה. זאב אנגלמאיר נבחר השנה ליקיר פסטיבל הקומיקס והאנימציה בסינמטק תל אביב, משתתף בימים אלה בתערוכה חדשה בבית האמנים ובתערוכה במוזיאון "אנו" בבית התפוצות, עובד על שת"פ עם זוג אמנים גרמנים ובקרוב מוציא לאור ספר קומיקס חדש בשם "הגמל המנשנש". תוך כדי שהוא מתכנן את חגיגות "שש לשוש" תפסתי אותו ואת שושקה לשיחה קצרה על אמנות, אקטיביזם והחיים עצמם.
יהונתן שקד, עיצוב תקשורת חזותית

היי זאב! ספר לנו על היום בו שושקה נולדה כדמות קומיקס דו-ממדית.
שושקה הדו-ממדית נולדה ערב אחד על גג של חבר. ציירתי אותה שמחה וערומה. התחלתי לפרסם סיפורי 'שושקה' בכל מיני חוברות קומיקס אלטרנטיביות ופנזינים כמו 'סטיות של פינגווינים', 'מד הישראלי', 'הקורמורן', 'סירופ' ובחוברות שהוצאתי לאור. מעריצים ומעריצות כתבו לה מכתבי אהבה. שושקה עושה כל מה שהיא רוצה, אין לה גבולות, היא שמחה ולא מתחרטת על כלום. באחד הסיפורים שלה היא טסה במטוס קרב שלקחה מרחבת עיריית תל אביב, רוצה להצית סיגריה ומפציצה בטעות מעפיל שיושב על אי בודד ומחכה לחילוץ ארבעים שנה. אין לה שום רגש אשמה. העירום שלה הוא תמים, לא מיני. היא הולכת ערומה כי ככה נולדה. הכי טבעי בעולם. יום אחד כשהתלבשה, החברים שלה לא הכירו אותה.
בכל השנים בהן יצרתי את שושקה, תמיד קינאתי בה, בספונטניות ובשמחה שלה. הרבה פעמים קומיקסאים חושבים על סיפור ואז מאיירים אותו, אבל שושקה לא כתובה מראש – היא מספרת את עצמה מריבוע לריבוע. זה לא מתוכנן, ולכן שושקה מעניינת אותי ומפתיעה אותי גם שנים לאחר שנוצרה.

ואיך הפכה שושקה לדמות בשר ודם?
לפני שש שנים, ביוני 2016, הצגתי תערוכה במוזיאון בית העיר בתל אביב, בכל חלל המוזיאון. החלטתי שאני רוצה להיות שושקה בעצמי, ובגלל החשק להדהים את כולם וגם את עצמי, רציתי שבפעם הראשונה שהעולם יחזה בשושקה היא תרד מהשמיים. התכנית היתה להשתלשל בחבל ממסוק ברחבת בית העיר. המסוק היה אמור להגיע משדה דוב, הכל תואם ונעשו סידורים ביטחוניים.
שבוע לפני הפתיחה הוחלט לבצע את פלאן בי – לצאת כשושקה מתוך צדפה כמו של "בת מצווש". הבעיה היתה שהצדפות של הבת מצווש הן בגודל מטר וחצי, מיועדות לילדות, ואני כשושקה הרבה יותר גדולה מזה. אחרי חיפושים, מצאנו במחסן בחיפה צדפה יפהפיה וענקית שהיתה בפסטיגל ארבע שנים לפני כן, שכרנו והבאנו אותה לתערוכה.
הצדפה הגיעה על משאית בשתיים בצהריים, ועמדה חצי יום בשמש של אמצע יוני. בערב לבשתי את שושקה בפעם הראשונה. כמה דקות לפני הפתיחה נכנסתי לתוך הצדפה, והיא נסגרה עלי הרמטית במנגנון חשמלי. הבנתי מיד שאין סיכוי שאני נשארת שם יותר מדקה. החום היה מטורף, כל נשימה חרכה לי את הגרון. בושלתי שם בטיגון עמוק. התחלתי לצרוח שיוציאו אותי ואף אחד לא שמע אותי. בחוץ ניגנה תזמורת "מארש דונדורמה" מירושלים עם 16 נגנים, תופים וחצוצרות בקולי קולות, עשר רקדניות בתלבושות מרהיבות רקדו סביבי וזיקוקין דינור התפוצצו בשמיים. ברחבה היו כאלפיים מוזמנים עם כוסות יין וצמר גפן מתוק, ואף אחד לא שמע אותי צורחת הצילו מתוך הצדפה. חשבתי שאני עומדת למות. הבנתי שזה הולך לבאס את כל האירוע – כולם שמחים וצוהלים, והאמן מת.
אחרי 25 דקות בתוך הגריל הזה הצדפה נפתחה, בקעתי החוצה בריקוד חושני, איטי, בהלם טוטאלי מזה שאני חיה. נתתי נאום בקצב של מילה בדקה. לדעתי חלק מהמוח שלי נזל החוצה בצדפה. כל מה שחשבתי עליו היה "וואו, אני חיה". אפילו שכחתי להוריד את הלוט מפסל מוזהב של שושקה על גבי סוס שהוצב בכיכר.
הפתיחה היתה היסטרית ואחריה נשארתי שושקה. הלכתי עם חברים לבר באלנבי, משולחנות אחרים הגיעו להצטלם איתי, קיבלתי תשומת לב מוגזמת, הרגשתי כוכבת. ככה התחילה שושקה.

מתי הבנת שהיא "עשתה את זה"?
יומיים אחרי פתיחת התערוכה בבית העיר התקשר אליי זוג מפריז, תום ורישארי, שראו סרטון של הפתיחה ושאלו אם אוכל להיות רבנית בחתונה שלהם. חוץ מהורי הכלה, אף אחד לא ידע. הסבתא כמעט התעלפה, החתן שבר באגט במקום כוס, ברכנו בחופה "אם אשכחך פריז, תשכח ימיני".
בפריז גיליתי שאין לי פחד גבהים (בתור זאב אני פוחד לעלות על סולם) וטיפסתי על פסלים גבוהים, 15 מטר, משהו שלא הייתי מאמין שאעשה בחיים. כשושקה קפצתי למזרקה לשחות עם הפסלים של ניקי דה סנט פאל ליד מרכז פומפידו.
כשחזרתי לארץ הגיעו המונים לתערוכה שזכתה בפרס תערוכת השנה, יצרתי שיתופי פעולה עם אמנים ומעצבים והרגשתי על גג העולם. טסתי כשושקה לכל מיני מקומות, גרמניה, גאורגיה, פולין, אפילו היה סשן על שושקה בכנס אופנה בינלאומי במוסקבה. משם זה המשיך. כשהתחלתי להיות אקטיביסטית ואפילו להשפיע ולקבל הכרה, הרגשתי ששושקה עשתה את זה.
בתור שושקה קיבלתי פרס מעיריית תל אביב על פעולותיי האקטיביסטיות למען החברה, ונכנסתי לרשימת "מאה האנשים המשפיעים של ישראל" של דה-מארקר. זאת הפעם הראשונה שדמות קומיקס נכנסת לרשימה הזאת, שמופיעים בה נתניהו ופוטין וטראמפ.
בתור פרפורמנס ארט מהלך, היית אומר ששושקה היא האלטר אגו שלך?
ברור. הנה משהו שכתבתי על זה לילה אחד ביומן שלי, כשהורדתי ממני את שוש אחרי ערב עם חברים: "הרגע שבו אני מורידה את התלתלים, והשפתון עדיין עלי. והריסים. מביטה בעצמנו במראה, בשוש והזאב. לפני שנפרדים. זה הרגע הנדיר שבו אנחנו שנינו. גבראישה, אישהגבר. יודעים שטמועים זה בזו, כל עוד נפשנו. שושזאב. האם רואים אותנו מחוץ לנו, את אנחנו שנינו? האם נצליח לשמור על האיזון, לקיים שושזאב? את זאב זה מדאיג, לשוש לא אכפת. האם תבינו שאנחנו שנינו, לא יחיד יחידה? שמתקיימים בו זמנית? האם תאהבו אותנו? את שנינו? האם תפנימו? האם תתכחשו? תגידו פיצול אישיות? האם תגחכו מאחורי התלתלים? האם תבינו מה אנחנו מרגישים כשאומרים "הוא מתחזה לאישה בלי לשלם את המחיר"? האם תפנימו שלמנוע שוש זה להחזיר אותי לצדפה? היא נמצאת בי, הרבה לפני שנולדה ברחבת בית העיר.
בכל פעם שאני היא, נשמה פראית משתלחת לחופשי, תלתלים צהובים וקצף גלים. דולפינים מקפצים, מדוזות רוקדות בסחרור רירים, תמנונים משתובבים. וכשאני הוא, נשמה ממושקפת עם שנורקל, נוסע בכרכרת ים שחורה שלובסטר זקן נוהג בה. רתומה לסוסוני ים, צוללת במים עמוקים.
עכשיו מביט בתלתלי שוש, מונחים ליד הכיור. מוריד את השפתון, מתפשט מהשוש. מרגיש עירום, חשוף ופגיע, כמו אמת עירומה. זכרונות מבילוי הלילה של שוש עדיין זוהרים, וצעקות ממכונית עוברת. בבית, מול המראה, אנחנו גבראישה, אישהגבר. אדםחוה לפני שהופרדו. אלטר אגו זה של זו. אנחנו נתונים זה בזו, כל עוד נפשנו. שושזאב. אנחנו שנינו."
יש לזה אפקט פסיכולוגי לא פשוט: בכל פעם שאני יוצא בתור שושקה אני מקבל המון אהבה, מצטלמים איתי ומחייכים אליי מכל עבר. חוויות מסעירות. כשאני יוצא בתור זאב, אני אנונימי. אני הולך ברחוב ואף אחד לא מסתכל עליי ומחייך. בטח שלא מבקשים להצטלם איתי. היו ימים שהייתי כל כך הרבה זמן שושקה, עד שכשיצאתי כזאב לא הבנתי למה אף אחד לא מתייחס אליי. אנשים ממש מאוכזבים כשאני בא זאב, ומראים את זה. עכשיו אני כבר מחוסן לזה, היא שוש פשוש ואני "זאב המאכזב". זה פער בלתי ניתן לגישור.

ספר לנו על מקום בו הרגשת שאתה ושושקה לא מובנים, על רגעים של תסכול.
הלילה בו נעצרתי בבלפור באשמת הטרדה מינית של הציבור, האשמה שלא קיימת בחוק, והאשימו אותי בכירים במשטרה ששושקה היא חיקוי מבזה של אשת ראש הממשלה. שושקה קיימת שנים לפני שהכרתי את אשת ראש הממשלה, שפגשתי במציאות בתצוגת אופנה. לראות את שושקה כהטרדה זה לפספס את המהות שלה, חופש, אהבה, יצירה ספונטנית ותמימה, וכל מהותה טובה ומיטיבה ואוהבת אדם. שר הפנים באותו זמן, אמיר אוחנה, אמר בראיון חדשותי בערב שישי ששושקה לא מאיימת על תנועת הליכוד. זאת אמירה שלא מבינה את שושקה, שמכוונת לעשיית טוב, לא מאיימת, מתנגדת לכל סוג של אפליה והסתה.

ככל שעובר הזמן שושקה מתפתחת ומשמשת מראה לחברה ושותפה למחאה. ספר לנו על המפגש בין פוליטיקה לאמנות.
האמנות והאקטיביזם מתערבבים לגמרי, וכל פעולה אקטיביסטית שלי כשושקה היא אמנותית. יש בה פרפורמנס, ואני חושב עליה ככה. המחשבה על המחאה כפרפורמנס עוזרת לי ליצור באומץ, כי כל מה שקורה תוך כדי הוא חלק מהמעשה האמנותי. זאת אולי הסיבה לחשיפה הגדולה שהפעולות שלי מקבלות. אמנים כמו מרינה אברמוביץ', או איי וויי וויי והרבה אחרים הם השראה לזה.
המחאה מאפשרת לי ליצור בכל מיני מדיומים- שלטים מצויירים, תלבושות, אביזרים כמו צוללת, מטוס, בגדים כמו שמלת הבננות שלי, סרטונים שמפיצים את המסרים. אני לא מגדיר פעולה מסויימת כאמנות, כי הכל אמנות ואין הפרדה ברורה. החיים שלי מעורבבים באמנות, אני יוצר על כל מה שקורה לי, וכל נושא שאני נחשף אליו ויש לי מה להגיד עליו נראה לי ראוי. היצירה האקטיביסטית שלי היא לא דווקא לטובת הקבוצה שמשייכים אותי אליה, למשל הפגנתי עם דרוזים בחיפה במחאה על אפליה בקבלה שלהם לבתי ספר. אז מה אם אני לא דרוזית. חוסר צדק מקומם אותי וגורם לי ליצור ולפעול.
בשנה האחרונה קרה שהגעתי לבית חולים כשושקה, כשהבת שלי אושפזה. האמנות והחיים מתמזגים. כשאנחנו מסתובבות ביחד ברחוב ואני שוש, ביקשתי מהבנות שלי לקרוא לי "אמא", לא "אבא".
אני שוקלת להתחיל בבחירות הקרובות בקמפיין לשוש ממשלה. אני מבטיחה שבתור שוש ממשלה אחוקק חוקים שייטיבו עם העם, כמו חוק חיוך חינם למשל.

שנת 2022, סקס ומגדר הם נושאים מדוברים, נראה שהנוער מתקדם לכיוון של קבלה והכלה. איך זה שונה מהתקופה בה התבגרת אתה?
אני חושב.ת שיש עכשיו הרבה יותר פתיחות. אני מגיעה לכל מקום כשושקה, נפגשת עם כל מיני קבוצות בכל הארץ. היתה הרצאת שושקה ללהט"בים חרדים, לקשישים באבו גוש, לרבנים רפורמים בנווה אילן, לתלמידי בתי ספר יסודיים. הפתיחות הזאת גדלה ונותנת מקום לאופטימיות. כמובן שיש עוד כברת דרך ללכת, אבל נראה לי שבעניין הזה אנחנו בכיוון הנכון. הבוקר עיצבתי הזמנה מאויירת למצעד הגאווה 2022 בירושלים והוזמנתי להגיע אליו ולהיות מקבלת פנים רשמית במסיבה המרכזית.
בשנות השמונים סקס ומגדר היו מוסתרים יותר. הכרתי את הסצנה הקטנה והמוסתרת שהתקיימה במועדונים כי ידידה שלי כתבה עליהם סדרת כתבות. ככה הגענו למשל לתצוגות אופנה מחתרתיות על הבר שהנחתה זלמן שושי, שגם היא שושי כמוני. היום זה מתקבל באופן הרבה יותר טבעי ומובן מאליו, לפחות בתל אביב.
גם בחו"ל שושקה לרוב מתקבלת בשמחה, לפעמים גם במקומות מפתיעים, כמו טביליסי בגאורגיה. לעומת זאת, פה ושם היו לי היתקלויות עם הומופובים למשל בגדנסק (פולין) כשנטפלו אלי ברחוב עד שנפנפתי אותם.
אחד משיתופי הפעולה האמנותיים המשמעותיים שהיו לי היה עם אמנית מדנמרק, לינה סונדרגארד, שכפי שלי יש את שושקה, לה יש את קרסטן. היא מופיעה בדמות של סופר, גבר רציני ואינטלקטואל. קרסטן הגיע לארץ, ויצרנו ביחד פרפורמנס ופרויקטים בצילום.
מי הן ההשראות שלך, כשושקה?
לא יודעת מאיפה להתחיל. משפיעים עלי אמנים ויוצרים טוטאלים. למשל בקט, דושאמפ שהתחפש לאישה בשם רוז סה לבי, קוקושקה שהסתובב בוינה יותר משנה עם בובה בדמותה של אהובתו שנטשה אותו, פיקאסו, קראמב, זאפה, נינה סימון, ג'ניס, בואי, פרדי. אני אוהבת אמנים אאוטסיידרים שיוצרים באובססיה כמו הנרי דארגר, אמני רחוב וגראפיטי ויוצרי קומיקס אלטרנטיבי. מתה על מאיירים שבוראים עולמות מצויירים, לינדה בארי עושה לי חשק ליצור, ואטאק ותומי הונגרר, דודו גבע ושמעון צבר, זויה צ'רקסקי. אני מושפע.ת כמובן גם מהילדה הפנימית שבתוכי. הכל משפיע עלי. אני מתה על קיטש, אוהבת פראות ושבירת גבולות, יופי, אופי וסוכריות טופי. הבנות שלי נותנות לי השראה יומיומית, רותם מציירת נהדר וטיולי הערב ההרפתקניים שלנו לים דרך רחוב אלנבי נותנים לי השראה. תמר, הבת הצעירה שלי, קולנוענית ותלתה אותי ברצועות לתקרה לכמה שעות עבור הסרט שלה, חוויה טראומטית שנתנה לי השראה. מהדורות חדשות נותנות לי השראה, והמציאות המקומית המבעבעת בכלל. השגרה נותנת לי השראה, וחלומות ואוכל טעים.

יהונתן שקד – שושקה שלי:
שושקה היא מה שקורה כשהאמנות משתלטת על האמן, על הקהל, פיזית, מנטלית. היא נתינת מקום טוטאלית ליצירה, להתבטאות, לחופש ולתמימות. שושקה היא מעבר לדמות – היא מחאה, מלחמה, גבר, אישה, היא שוברת גבולות בכל פעם מחדש. היא שטות גמורה והדבר הכי רציני שיש. העבודה הבלתי נגמרת של זאב היא השראה שיכולה להראות לאמנים לא רק את העובדה שלאמנות אין גבולות מוגדרים, אלא שאנחנו יכולים להיות מי שאנחנו רוצים ועל הדרך להעביר מסר עמוק ולתת במה וקול למי שאין. שושקה נגעה בכל כך הרבה אנשים ואמנים במיוחד, ביניהם גם אני כמובן. חופש הביטוי, הייצוג האמיץ החצוף והלא מתנצל שלה הוא משהו שאני לוקח אליי לעבודה ולחיים הפרטיים ואיתי עוד אמנים רבים אחרים.
