בשנים האחרונות חדר למקצועות העיצוב והאספנות מושג חדש, "וינטג'". מושג זה הפך לשגור בפי מעצבי פנים, מעצבי אופנה, בלוגרים ואספני אמנות ועיצוב. מאמר קצר זה בא להפיג את הערפל מהמושג ולבדוק את הרלוונטיות שלו.
ד"ר ענת מוברמן, מרצה במחלקה לעיצוב פנים
[/column] [column][caption id="attachment_1837" align="aligncenter" width="750"]
חדר, שנות ה-70' (לא וינטג')[/caption]
מהו וינטג'?
במקור, "וינטג'" הוא מושג השייך לתחום היינות, ומתאר יין (Vin) ישן ומשובח. מושג זה מקשר למעשה בין גיל היין לאיכותו. במהלך שנות ה-90' של המאה ה-20 אימצו בעלי חנויות ליד שנייה באופנה, בתכשיטים ובפריטים שונים את השימוש במושג. קרוב לוודאי, שהמחשבה מאחורי אימוץ המושג "וינטג'" בא להעיד על איכות הפריט הישן, מתוך ההנחה (לא תמיד נכונה) שככל שחפץ ישן יותר כך הוא יקר יותר. אך עד מהרה המושג הפך לפתרון קל לכל אלו שאינם מבינים או אינם רוצים לעסוק בהגדרה תקופתית-סגנונית של החפצים, וכפי שנכתב באחת ההגדרות על "אופנת וינטג'": "ביגוד אשר יוצר בין שנות ה-20 לשנות ה-80 של המאה ה-20 הוא ביגוד וינטג'."
אם נבחן באופן מקצועי את השימוש הנרחב במונח זה נגלה שהוא למעשה גובל בבורות בתולדות העיצוב, ואם ניגע בחלק המסחרי והכלכלי – הוא גם משפיע על תמחור האובייקט. למעשה, אעיז ואומר כי אין כזה דבר "אופנת וינטג'" – יש אופנה של שנות ה-20', של שנות ה-30', שנות ה-40', וכך הלאה. לכל תקופה ותקופה קיימים הבדים המאפיינים אותה, גזרות אופייניות, צבעים. כך נכון גם לגבי רהיטים, תכשיטים וחפצים שונים, מנעליים ועד לגרפיקה וקופסאות מתכת לעוגיות חמאה.
הכרה, ידיעה והגדרת הסגנון העיצובי זהה לחלוטין להכרת סגנון בתולדות האמנות (רנסנס הוא לא בארוק, ואר-נובו הוא לא אר-דקו). זה נכון למעצבים שבוחרים את החפצים לעבודותיהם, ונכון לתמחור החפצים בהתאם לתקופה, לנדירות, לחומרים, לאיכות, וכמובן – לביקוש.
[/column]
תודה על המאמר המעניין. השכלתי
כיף להתחיל לעקוב אחרי המגזין כשהכתבה הראשונה היא של מוברמן (שהיא אחת הנשים המעניינות לפי דעתי) . הנושא מאוד מעניין, אם כי היה נהדר אם הכתבה היתה יותר מעמיקה 🙂