כסאות או לא להיות

ממשימה שקיבלה נא-אל ארביב בקורס עיצוב מוצר במכללת אורט סינגאלובסקי, נולד תוצר מרהיב וחכם שמזמן קיבל חיים משלו והמשיך איתה הלאה בתור מעצבת עצמאית. קשה לבחור אם מדובר בספסל, כיסא, או בכלל הדום- מוזמנות/ים להחליט בעצמכם.
שיר ששה, תקשורת חזותית

את נא-אל הכרתי אי שם לפני שנתיים, בדירה מעופשת של חברים משותפים בשכונת פלורנטין בתל אביב. התוצאה המתבקשת ממפגש בין שתי בנות בחדר מלא גברים השקועים בשיחה קולחת על כדורגל, היא חיפוש אחר שפה משותפת ועניין. מהר מאוד אותה שיחה ראשונה התפתחה לחברות הדוקה בין שתי סטודנטיות לעיצוב. אני בתחילת דרכי, בחוסר ידיעה מוחלט, והיא כבר לקראת סופה של הדרך. נעזרתי בנא-אל במקומות שהידע והכלים שלי לקו בחסר, בעיקר בתחום האדריכלות. בתמורה יכולתי להציע את עזרתי בעיצוב גרפי, ואת הלוגו עיצבתי עבורה כמתנה ממני אליה. כך נהיינו שותפות להתייעצות, מכוונות ועוזרות אחת לשניה, ומיותר להוסיף מדוע בחרתי דווקא בה לראיון הזה. 

מתוך מגוון העבודות של נא-אל, בחרתי להציג את הפרויקט הראשון שהציגה בפניי באותו ערב. זה פרויקט ששייך לעולמות האדריכלות, אבל קשה לי לבחור אם להציגו כספסל, כיסא, או בכלל הדום. אם לתייגו כמוצר ביתי, או אחד כזה שאמור להתקבע בכל פינה בעיר. אם להסתכל עליו כמוצר כולל ומרשים, או להתמקד בחומרים הפשוטים והממוחזרים ממנו הוא בנוי. בואו נראה. 

איך התחיל הפרויקט?

הכיסא הוא תוצאה של משימה שניתנה לי בקורס עיצוב מוצר. התבקשנו לתכנן ולעצב כיסא שיכול להפוך מיחיד לזוגי תוך כדי שינוי צורה. ישבתי וחשבתי איך אני נותנת למוצר ערך מוסף מעבר לדרישות התרגיל. רציתי ליצור מוצר שאהיה גאה בו, שישקף את הערכים שלי. הייתה לי שאיפה שהתוצאה תהפוך מעוד משימה בקורס למוצר שמיש לקהל הרחב כשאצא לדרך עצמאית. במהלך המחקר, הבנתי שמוצרים כאלו לא נראים בחיי היום- יום שלנו במקומות ציבוריים. אם זה כשאנחנו מחכים לאוטובוס, יושבים לעשן סיגריה ברוטשילד עם חברה, או עוברים על פניו של הומלס שישן בישיבה. כל מה שמצאתי ברחובות הם הספסלים שהתרגלנו לראות, חסרי ייחודיות, שלא תורמים לנוף הסביבתי ואף גורעים ממנו. לא יכולתי שלא לתהות- למה? 

מה מייחד את הכיסא שעיצבת?

הייחודיות של הכיסא היא קודם כל הגב. גב הכיסא זה המקום שנותן ליושב/ת תחושת בטחון, המקום עליו אנחנו נשענים. כאן הגב יוצר תחושה הפוכה. עד שלא מרגישים שהוא אכן מחזיק, יש תחושה של רפיון, משהו לא יציב מספיק כדי להחזיק בן-אדם. זה בעצם כל המשחק בכיסא: הרגש שלפני, וההפתעה שאחרי. בתחילת הדרך ניסיתי להבין עם עצמי איפה בדיוק אני מדמיינת אותו ממוקם, בבית או במקום ציבורי. אחרי תהיות רבות החלטתי לתת מענה לשתי האופציות, וכך הרחבתי עוד ועוד את משימת התרגיל שקיבלנו. בנוסף לשינוי הצורה שלו, כך שיהיה פונקציונלי בכל בית וייתן מענה כשלושה מוצרים שונים (כיסא, ספסל והדום), הגיעה המחשבה הבאה של להתאים אותו למקומות ציבוריים. 

ואיך פתרת את זה?

כאמור בסיור שעשיתי בשטח כל מה שהעיניים שלי ראו זה כתמים חומים וישנים שמגיעים בדרך כלל עם קקי של יונה או איזה מסטיק מתקופות רחוקות. כשאנחנו יושבים על ספסלים ציבוריים, זו חווית הנוף הכוללת והיא לא נהדרת. המטרה שלי הייתה להתמקד במקסימום ראייה של הנוף והמרחב, במינימום חומרים שיפריעו. אחרי שיצרתי משענת במראה ה"לא נראה מספיק יציב אבל דווקא כן", הבנתי שגב הכיסא מאפשר לנו לראות דרכו את המרחב מבעד לחבלי הגומי. ישנה תחושה פתוחה, שלא מפריעה לעין. 

כמו שאני מכירה אותך, לא הסתפקת בזה. מה הלאה?

לא אשקר, תוך כדי עבודה התאהבתי במוצר. הבנתי שאחרי כל ההשקעה שלי אני באמת רוצה ולהוסיף את הערכים שלי. כדי למכור ולפרסם מוצר שהוא לגמרי הבייבי שלך, את צריכה להאמין בו ולמכור קצת את עצמך בתוכו. החלטתי לבנות אותו משני חומרים שיהיו ממוחזרים, עץ וגומי. מה יותר כיף מלראות נוף עם חלק מהטבע, לשבת על כיסא ולדעת שבחרת במוצר שמתחשב ביופי שאת/ה מביט/ה בו?

מהיכן ההשראה למראה המיוחד של המוצר? 

ההשראה הגיעה מהכיסא המפורסם של רנה הרבסט (René Herbst), שנקרא Sandow Chair. הכיסא הופיע כחלק מהבריף של המשימה, אחד מתוך רשימה של כסאות מעצבים מפורסמים. אני בחרתי לחקור אותו כרפרנס. לא קשה לראות שהכיסא מושפע מהגומי של הרבסט, אך מה שמייחד אותו זה שהוא בעצם משושה שנחצה והתהפך. הצורה הזו גרמה לקשיים רבים בתכנון בגלל הזווית הקהה שלו. 

עכשיו שגרמת לי לרצות אחד כזה בכל חדר בבית, איפה הוא נמצא היום?

כרגע הכיסא נמצא בסלון של חברה טובה שלי, בדירה יפואית טיפוסית. מגיעות אליי פניות מאנשים שביקרו אצלה בבית להזמנות ורכישות. אבל בחזון שלי הוא אמור להיות יותר כמו פסל בחלל מעוצב, נניח בלובי מרשים של בניין, או בחנות בגדים של איזה מעצב גדול. כשיושבים עליו יש תחושת מלכותית. בגלל הדפנות הגבוהות שלו נוצר צורך לשלב רגל על רגל ולהזדקף. 

אז למה בעצם לא לשאוף למחשבה הראשונית של ספסל ציבורי?

הוא לגמרי יכול להיות במקומות ציבוריים, אבל ברגע שגימרתי אותו בדמוי עור, בשביל הנוחות, הוא קיבל אופי ומבט אחר. הדיסוננס בין החומרים הפשוטים לבין הלוק המעניין והיוקרתי הדליק אותי. המוצר יכול להיות שלם גם לפני תוספת דמוי העור עליו, אבל אם את שואלת אותי איך אני מציגה אותו כתוצר סופי למכירה, הוא יהיה עם כל הגימורים, יושב במרכז של מקומות מרשימים ומקבל אופי של "וואן-פיס". 

בגלל שאני מכירה אותך אני רואה אותך בו, למרות שזו קלישאה. מסכימה?

מקווה שאני לא נראית כמו כיסא, אבל זה לגמרי ככה. אני מגדירה את עצמי כמתנשאת שאוהבת יוקרה ,אבל אין לי בעיה לשבת על הרצפה. אני יכולה להזמין חודשים לפני מקום למסעדה הכי שווה בעיר, אבל בתכלס להגיע לרמות האושר הכי גבוהות ממקדונלד'ס. לשתות כוס יין אדום בכוס של קפה שחור. בדיוק בגלל זה יריתי לכל כך הרבה כיוונים ואופציות שהתוצאה המבלבלת שלו לא יכולה להיות הגיונית יותר- בגלל מי שאני. 

עכשיו כשאת אחרי התואר, מה הטיפים שלך לסטודנטים בשנה א'? 

את הטיפים שלי אני מחלקת לכל שנה באשר היא. הקושי לא חולף אלא משנה צורה מפעם לפעם. בראש ובראשונה: תצמדו לאני- מאמין שלכם. עדיפה תוצאה נאמנה אך פחות מוצלחת, מתוצאה מוצלחת אבל רחוקה מהערכים שלכם. שנית, לשים בצד את האגו ולהבין שאנחנו לא יכולים להבין ולדעת הכל. להעזר בחברים, להתייעץ ומשם לצמוח. הלוגו שאת עיצבת לי בתחילת הדרך הוא דוגמה טובה: בגלל ששחררתי לרגע מהקונטרול-פריקיות שלי, ונתתי למישהי אחרת לעסוק בתחום שאני פחות מבינה בו, את הצלחת לאפיין אותי ואת החזון שלי בצורה הטובה ביותר. 

טיפ נוסף הוא להביט סביב טוב טוב: מהמקומות הכי קטנים בחיים לקחתי את ההשראות הכי גדולות שלי. צורות, לבוש, תנועתיות, שיח בין אנשים. כל דבר שלא תמצאו בשום מנוע חיפוש. כמובן, להמשיך לפרגן לחברים בתעשייה שצריכים עזרה או שיתופי פעולה, כי אסור לשכוח שזה חלק גדול ממה שעוזר לאורך הדרך. בכל רגע נתון אני שמחה לתת מהידע שלי בחזרה. 

כל התמונות בכתבה צולמו על-ידי לין להב.