יערה קידר חושפת בהרצאתה את המציאות העגומה מאחורי ציורי הרקדניות של אדגר דגה, ומציגה שיתופי פעולה בין המחול לאופנה, שהפכו את הרקדניות ליצירת אמנות חיה.
אוריאל רייס, עיצוב תקשורת חזותית
בצהרי שישי הגעתי למוזיאון תל אביב להרצאה של יערה קידר, אוצרת והיסטוריונית אופנה. ההרצאה עסקה בנושא מרתק באמנות: החיבור בין עולם הבלט לעולם האופנה, על רקע ציוריו של אדגר דגה. קידר התמקדה בציוריו של דגה המציגים רקדניות מאחורי הקלעים של האופרה של פריז, והציגה לא רק את הציורים אלא גם את הסיפור שמאחוריהם. דגה צייר לכאורה עולם מלא ביופי ובפאר, אך למעשה חושף גם צדדים אפלים שמסתתרים מאחורי אותו יופי.
כשאנחנו מסתכלים על יצירות כמו "לה טואל" (1878), אנחנו לא רואים רק את הרקדניות, אלא גם את הדמויות השוליות שסובבות אותן, את הגברים שמוסתרים בעדינות, ושהם חלק מהסיפור החבוי מאחורי האופרה הזאת.
אותו מוטיב חוזר גם ביצירות נוספות כמו "רקדניות בורוד וירוק", שמראה סגירת מסך בסיום הופעה. דגה לא ראה את המופעים כמו שאנחנו אולי מדמיינים, אלא הרבה פעמים לקח אותנו הצופים להביט מאחורי הקלעים. באותה התקופה האופרה והבלט, שהיו סמל של יוקרה ונשיות, איבדו מיוקרתם, והבלרינות הפכו להיות כמעט סמל של מופעי קברט.
בהרצאה גיליתי גם שבתקופה שבה דגה צייר, נשים לא חשפו רגליים וזרועות בציבור. עובדה זו הפכה את הצפייה בבלרינות לסוג של הצצה למקום אינטימי. זה הופך את הציורים האלה לא רק לאסתטיים, אלא גם לעדות למציאות עגומה. מאחורי הקלעים של בית האופרה היה חדר חזרות ששימש לחימום לפני הופעות, אבל בפועל הפך להיות מועדון גברים שנהנו מנוכחות הבלרינות – רבות מהן היו ילדות ממעמד פועלים או ממשפחות עניות שלמדו ריקוד כדי לפרנס את המשפחה.
דגה החליט להפנות את המבט לאחורי הקלעים. ככל שנסתכל יותר בציורים שלו נגלה שרק מעטים מהם מראים את ההופעה בשיאה. רוב הציורים שלו לוקחים אותנו אל מאחורי הקלעים: לכיתה או לזמן חזרה, ואף מציב אותנו בנקודת הצצה או התבוננות גברית.
בהמשך ההרצאה, סקרה קידר שרשרת של דוגמאות מרתקות לשיתופי-פעולה בין מעצבי ההוט קוטור (אופנה עילית) הגדולים בכל תקופה, לבין אמני בלט המובילים, ואף שיתפה בהפקות אופנה שהן מחווה לאמנות בכלל ולציוריו של דגה בפרט. שיתופי פעולה אלה לא רק תרמו להחייאת מעמדו הגבוה והמוערך של הבלט, אלא גם חיזקו את הקשר בין עולם האופנה לאמנויות הבמה. שיתוף פעולה והשראה הדדית זו הולכים לשני צדדים: לא מדובר רק ביצירת תלבושות לבלט, אלא גם במעצבים שהושפעו מעולם הבלט, ולעיתים אף התמקדו ביצירת קולקציות שלמות בהשראתו.
מספר שיתופי פעולה וקולקציות שהציגה קידר הרשימו אותי במיוחד. הרגשתי שדרך שלוש דוגמאות אלה ניתן להבין שהבלט והאופנה לא רק נפגשו, אלא השתלבו באופן כל כך אורגני, עד שהפכו למעין יצירה משותפת שנמצאת על הקו הדק בין עיצוב, אמנות וביצוע.
עבור בלט רוס עיצב בית האופנה שאנל תלבושות להפקת ״הרכבת הכחולה״ (Le Train Bleu) בשנת 1924.
העיצוב התקבל בתשואות ואף נאמר עליו שהריקוד משמש ככוח מניע לאסתטיקה של התקופה.
עבור קולקציית הקוטור שלו באביב 2003, ז'אן פול גוטייה הפך ציור של אדגר דגה להדפס, שבו השתמש כדי למסגר את חצאית הטול שהורכבה על שמלה.
בית האופנה שאנל חוזר לעצב עבור בלט (Brahms-Schönberg Quartet ballet), והפעם עבור המופע Madame Figaro, בשנת 2016.
את תלבושות הרקדנים והרקדניות עיצב קרל לגרפלד.
אני ממליצה בחום על הרצאתה של יערה קידר, במיוחד אם אתם מעוניינים להעמיק ולהתעניין בקשרים בין אופנה לבין תחומים אחרים. קידר מצליחה להוציא את האופנה מהקונטקסט המוכר שלה, ולהציב אותה בהקשרים היסטוריים, תרבותיים ואמנותיים, בצורה שמעוררת מחשבה ופותחת זוויות הסתכלות חדשות על אסתטיקה ועיצוב. כל הרצאה היא מסע שעשוי להפתיע ולרגש, ולא משנה אם אתם חובבי אופנה, אמנות או היסטוריה.
אינסטגרם יערה קידר – https://www.instagram.com/yaaronet
