בכולי עלמא, חלל התערוכה שנבחר בקפידה ליצירת דיאלוג בין הרעש בחוץ ל״רעש הלבן״ שבעבודות, מציג המעצב התעשייתי אוהד בנית, ברגישות אין-סופית, 100 עבודות מיניאטוריות לאורך שדרה. כל עבודה היא הקפאה של רגע יומיומי, של סיפור או של טקסט, שפוענחו לעבודה תלת-מימדית, המשלבת דמויות של מודלים ארכיטקטוניים לתוך קונטקסט חדש ומעורר מחשבה ורגש. שאלתי אותו כמה שאלות.
טלי קליפשטיין, עיצוב פנים
[/column] [column]8 על 12 ס״מ – מה הסיבה לבחירת הפורמט הזה לעבודות?
בכל פרויקט יש עיסוק רב במינונים, מבחינתי זה אחד המרכיבים החשובים בבניית אובייקט/מוצר. הגודל נבחר כדי לתת מספיק מרחב לבן ואוויר לעבודה עצמה. מעבר למשיכה האישית שיש לי לרקע לבן, יש עניין בבחירת פורמט שנותן במה ומרחב מחייה לעבודה עצמה, כמובן עם שימת דגש על העברת המסר המתקיים בכל סיפור וסיפור.
היה לי גם חשוב לעבוד עם פורמט אחיד לכולן, על מנת להעצים את העבודה כולה. לתהליך העבודה זה גם הועיל כמובן. בכלל, אני עוסק לרוב בייצור המוני בעבודת יד – אלה ניגודים שמתחברים על-ידי בחירת שיטת העבודה, ובהחלט יש כאן שיטה ובחירת חומריות מוקפדות מראש.
מהי העבודה האהובה עליך, מבחינת הטקסט והתוצאה התלת-מימדית שלו?
אני לא יודע אם אוכל להתחייב לעבודה אחת מתוך ה-100, אבל אני חושב שהעבודה שהכי נגעה בי מושתת על הטקסט של שמרית שבתאי, הן מבחינת התוצאה והן מבחינת הטקסט עצמו.
איזה טקסט הכי אתגר אותך? איך התמודדת והאם אתה מרוצה מהתוצאה?
הטקסט של תום הדני נווה. הוא מבחינה מסוימת מאוד ״איורי״, אך כלל המון אינפורמציה,
והיה בי הצורך לבחור אילו מבין כל המרכיבים אכניס לתוך הסיפור התלת מימדי. אם אני מקבל תגובה מהכותב, ואני מצטט: ״הצלחת להעביר בצורה חזותית משהו מהותי מהכתיבה שלי״, אני מסתפק בזה. אני מאוד מרוצה. מאוד.
השארת את הדמויות המיניאטוריות לבנות, נקיות, חסרות פנים. זאת בחירה חזקה. האם הייתה לך התלבטות? מה רצית להעביר בבחירה הזאת?
ראשית אני רוצה לתקן כי לדמויות המיניאטוריות אכן יש הבעה ופנים. נכון שזה מאוד קטן, ולעתים לא ממש אפשר לראות את ההבעה, אך ניתן לראות את העמידה ואת מנח הגוף, שמייצגים את ההבעה. גם הבחירה של הדמויות לכל סיפור וסיפור נעשתה על בסיס הבעות הגוף.
הרגע הקפוא הזה, השקט, שהעבודות שלך מציגות, יוצרות תחושת בדידות. לזה כיוונת?
זאת שאלה פילוסופית של תפישת החיים והקיום שלנו בכלל. אני בהחלט חושב שבסופו של דבר אנחנו יצורים די בודדים. אני חושב שהעבודות האלו מייצגות מנעד רחב של דעות, מחשבות ורגשות, ויצרו רגש והזדהות ואולי גם חוסר הזדהות אצל כל מי שיתבונן בהם – ואני מדגיש יתבונן. יתבונן פנימה ולא רק יסתכל.
ומה למדת מהמעבדה הרגשית שיצרת, מניסוי פענוח הטקסטים לסצנות תלת-מימד?
למדתי שיש חיים אחרי המוות. קיפאון הוא מעבר ״חומר״ ממצב צבירה נוזל (הדיו) למצב צבירה מוצק (המיניאטורות), ויש כאן שינויים של מצב צבירה תודעתי.
כולי עלמא
רח' מקווה ישראל 10, ת"א
5.12-9.12 מוצ"ש עד רביעי
21:00-01:30
[/column]
