לו הייתה לנו תעשיית כלי בית קרמיים

[column]

כמה מפעלי קרמיקה יש בארץ כיום? שניים. חרסה, שמייצר אסלות וכיורים, ונגב קרמיקה שמייצר אריחי קרמיקה. לא קיים היום בארץ מפעל לייצור קרמיקה של כלי בית. תערוכת פועל יוצא בבית בנימיני מנסה לדמיין כיצד היו נראים כלי בית קרמיים, לו התעשייה הייתה קיימת.

רונה קרטנר, עיצוב פנים

[/column] [column]

כשלושה עשר מפעלי קרמיקה לכלי בית פעלו בארץ לפני ארבעים שנה. אבל עד אמצע שנות ה-90 כולם נסגרו. יקר לייצר כלי קרמיקה לצריכה ביתית בישראל ולהתחרות בשוק הסיני, אבל גם בשנות ה-80 וה-90 היה יקר לייצר פה. ההבדל טמון במדיניות הממשלה. בעשורים הראשונים לישראל הונהגה מדיניות שהעדיפה עשייה ישראלית מקומית, הוטלו מסים גבוהים על ייבוא מוצרי קרמיקה במטרה להגן על התוצרת המקומית, וכאשר מדיניות זו בוטלה והמסים הוסרו, כל התעשייה המקומית דעכה – לצד סגירת מפעלי הקרמיקה נעלמה גם תעשיית הטקסטיל המצליחה, וגם תעשיית הרהיטים, העץ, המתכת והפלסטיק סבלה ועוד סובלת מקשיי קיום. כיום בישראל כמעט ואין ייצור מקומי של מוצרים.

תערוכה חדשה בבית בנימיני, "פועל יוצא", מציבה שאלה היפותטית: לו הייתה קיימת תעשיית כלי בית בארץ, של יוצרים ומעצבים מקומיים, האם היינו מרוויחים מזה? איזה רווח תרבותי מרוויח מקום שמייצר לעצמו את כלים, ויכול לפתח איזושהי שפה פנימית ודיאלוג פנימי בנוגע לעיצוב, לאסתטיקה ולשימושיות? מה אנחנו מפסידים מהעדרו? האוצרים, מאיה בן דוד ויונתן הופ – שניהם מלמדים בפקולטה לעיצוב ב-HIT – בחרו ליישם את השאלות הללו על אחד ממפעלי הקרמיקה הבולטים שהיו בארץ, מפעל לפיד, שפעל בישראל בין השנים 1951-1974 וייצר כלים סניטריים וכלי קרמיקה.

הכלים של ׳לפיד׳ היו כמעט בכל בית. אלו היו כלים שאכלו עליהם והשתמשו בהם יום יום, רובם לאו דווקא הצטיינו באסתטיקה ייחודית, אבל היו מאוד נפוצים ומוכרים בחברה הישראלית – מעין תחליף מקומי זול לתוצרת המיובאת, שאז עוד הייתה יקרה. ׳לפיד׳, לעומת חברות קרמיקה אחרות שפעלו באותה תקופה, לא חתרו ליצור עיצוב ישראלי או לפתח שפה ישראלית מקומית, אבל הפופולריות של המוצרים, עצם היותם מונחים על כל שולחן יומיומי, גרמה לשפה העיצובית של החברה להיות מזוהה, כך שבאיזשהו אופן הם ביטאו מקומיות.

בן-דוד והופ ביקשו מהמציגים לדמיין מצב בו המפעל היה שורד את הקשיים הכלכליים של אותן השנים ועד היום, ולחשוב אילו מוצרים הם היו מייצרים היום – או על סמך התחקות אחרי דברים שיוצרו בלפיד, או מתוך מחשבה של שינויים שהיו צריכים לקרות בשביל שהמפעל ימשיך להתקיים, דהיינו איך להצליח להתחרות בתוצרת זרה וזולה.

[caption id="attachment_3876" align="aligncenter" width="500"] אורלי אדלביץ, איילות חדשות. צילום: שחר תמיר[/caption]

האמנים נקטו באסטרטגיות שונות על מנת לפרש את הרעיון של ייצור מקומי. חלקם מציגים ייצור מקומי בתוצר שנראה ישראלי, למשל עם שימוש במוטיבים מקומיים כדמות האיילה המוכרת או הציורים הידניים שעוקבים אחרי העיטורים של ״לפיד״. אחרים מציגים חשיבה על ההיבט הכלכלי, על התערבות בפס הייצור כדי להוזיל את מחיר הייצור, על העצמת ערך המוצר ועל פנייה לקהל מקומי כשהם יודעים שהמוצר ייחודי למקום הזה ספציפית. יונתן הופ אומר שיש קושי לקבוע אם אובייקט כלשהו הוא מקומי או לא, כי לא התגבשה בארץ שפה של קרמיקה תעשייתית מקומית, שלא כמו באנגליה או יפן, מדינות עם מסורות בת מאות ואלפי שנים (בהתאמה) של ייצור קרמי.

[caption id="attachment_3892" align="aligncenter" width="500"] תצוגת תהליך העבודה[/caption]

תוצר ותהליך

התערוכה מוצגת בבית בנימיני, מרכז לקרמיקה עכשווית שהוקם לקידום האמנות והעיצוב הקרמי וכדי להוות בית פעיל ותוסס לקהילה המקצועית ולקהל הרחב. חלל התצוגה בבית בנימיני מתפרש על שתי קומות, וכך גם התערוכה. בחלל הראשון, שנמצא בקומת הכניסה של המבנה, מוצגים על גבי מדפים צבועים ונקיים עבודות האמנים, ובחלל שבקומה השנייה מוצג תהליך העבודה על הפריטים. חלל תהליך העבודה עמוס מדפים, מעט מבולגן, מלא בתבניות, סקיצות, מודלים, תהליכי ייצור, חומרי עזר. התבוננות בתהליך העבודה מאפשר להיכנס לעומק הפרויקטים, להרהר בבחירות שנלקחו בתהליך ובשאלות שהתערוכה מציבה. למרות העומס שבו, הביקור מסב הנאה גדולה מההתבוננות ביצירה ובעשייה, ומראה שבמקרים רבים, התהליך מעניין לא פחות מהתוצר הסופי. החזרה לקומת הקרקע, המכריחה את המבקרים לשוב ולעבור דרך חלל התצוגה הראשון, גורמת למבקרים להסתכל על התוצרים בצורה מעט אחרת, יותר מושכלת.

[caption id="attachment_3886" align="aligncenter" width="500"] סטודיו רדיש, Fragment. צילום: שחר תמיר[/caption]

נעמה שטיינבוק ועידן פרידמן, Fragment
אבנית בכבישה לתבנית, גלזורה שקופה

הצורות שאפיינו את כלי לפיד הושפעו לרוב מהסגנון המודרניסטי שרווח באותה תקופה, והיו חסרות ייחוד משמעותי, בעוד ששפת העיטור הידני שפותחה במפעל הפכה בראי הזמן למזוהה ואייקונית בפני עצמה. המתח בין השניים הפיק לעתים חפצים שהתקיים בהם קשר קלוש או אקראי בין צורתם לבין עיטורם.

נקודת מוצא זו עומדת בבסיס סדרה זו המגלמת פרשנות עכשווית ל׳ערבסקה׳, אחת הקולקציות המוכרות והמצליחות ביותר של ׳לפיד׳. באמצעות שינוי מהותי באופן הייצור מוגדרת מערכת יחסים חדשה שמאפשרת ואף מעודדת יצירת קומפוזיציות שונות של עיטור על גבי כל כלי. בשונה מהעיטור המקורי שיושם באמצעות מכחול, בקולקציה הנוכחית העיטור נוצר באמצעות שיבוץ של חימרים צבעוניים מגוונים לכדי משטח גרפי ״מצוייר״, הנכבש לתוך תבנית לקבלת כלי אוכל בעל עיטור דו צדדי. הקורצנים שמשמשים לחיתוך הצורות בחומר הגלם הם תוצאה של עיבוד ממוחשב של עיטורי הערבסקה המקוריים, והם הודפסו במדפסת תלת מימד. אופן הייצור של הכלים מאפשר יצירת קומפוזיציה ייחודית לכל כלי באמצעות מהלך תעשייתי בעל איכויות ידניות.   

[caption id="attachment_3878" align="aligncenter" width="500"] איתי לניאדו ושירה קרת, Duomorph. צילום: שחר תמיר[/caption]

שירה קרת ואלון לניאדו, Duomorph
פורצלן ביציקה לתבנית

שיטת הייצור המגולמת בסדרה זו מדגימה אפשרות לעיצוב כלים בעלי ערך נתפס גבוה באמצעים בסיסים ומהירים. לניאדו וקרת פועלים מתוך רצון לאתגר שיקולים כלכליים ויעילות ייצרנית מבלי להתפשר על איכות התוצר וערכו הנתפס.

הקולקציה המוצגת היא משפחה של מיכלי פורצלן בעלי פונקציה בסיסית (קנקן, מוזג חלב, כוס, מסחטה) כאשר המערכת הצורנית מורכבת משני היקפים ששיכים לשתי פונקציות שונות. הפונקציה התחתונה באה לידי ביטוי כאשר יוצקים לתבנית ״חצי כלי״ והעליונה כאשר יוצקים כלי שלם, לפיכך שני הכלים הם תוצר של אותה צורת יסוד. שיטה זו מייצרת כלים שונים בעלי קשר צורני הדוק תוך ניצול כפול של כלי הייצור- כל תבנית משמשת לייצור שני חפצים נבדלים.

[caption id="attachment_3885" align="aligncenter" width="500"] סטודיו דור כרמון- valley. צילום: שחר תמיר[/caption]

סטודיו דוד כרמון, Valley
אדמית ביציקה לתבנית, גלזורה שקופה ושחורה, לאסטר זהב

סדרה זו מייצגת את חזונו האוטופי של כרמון, המדמיין מפעל קרמי משגשג ומצליח בארץ ובעולם, החושף את חזותו החדשה דרך סט קלאסי של קנקן וכוסות. קנקן/כד הוא כלי אייקוני, על מסורת ארוכה המתפרשת לאורך רצף התפתחות הקרמיקה ולכן נבחר לשאת את השפה החדשה של המפעל.

שפת העיצוב שנבחרה משתמשת בקונטור המוכר של הכד במקביל למערכת משטחים שמקורה בעולם של תכנון בתלת מימד ממוחשב המאפיינת את עבודתו של כרמון. התפתחות הידית ממחישה היטב את האתגר העיצובי והשפה התלת מימדית אותה חיפש במעברים הומוגניים וזורמים בין מרכיבי האובייקט.

משתתפים בתערוכה: איתי אהלי, אליאונורה אורלי אדלביץ, סטודיו בייקרי- רן אמיתי וגילי קוצ'יק, דב גנשרוא, טל הדר ורועי יהלומי, עודד וובמן, דנה זליג, סטודיו דור כרמון, מיה מוצ'בסקי פרנס, שי ניפוסי ואנדרי גרישקו, סטודיו קאהן, שירה קרת ואיתי לניאדו, ליאורה רוזין, Reddish – נעמה שטיינבוק ועידן פרידמן

 

[/column]