מאז יוון העתיקה השתמשו בדימוי של אפרודיטה, אלת האהבה והיופי במיתולוגיה היוונית, על מנת לייצג יופי נשי, וקבעו על פיה אמות מידה אידאליות למושג "יופי". הספר "לפרק את המיתוס" מציג עבודות של שתי אמניות פמיניסטיות שמפרקות את המיתוס וקוראות עליו תיגר: אורלאן וחנה וילקה.
הדי גינת, עיצוב פנים
[/column] [column]
מאז יוון העתיקה השתמשו בדימוי של אפרודיטה (ומקבילתה ברומא – ונוס) אלת האהבה והיופי במיתולוגיה היוונית, על מנת לייצג יופי נשי, וקבעו על פיה אמות מידה אידאליות למושג "יופי". אמנים רבים נשמעו לקוד היופי האידאלי וחיפשו השראות במקורות רבים, וגם בשילוב של מספר נשים שונות כמודל, כי אידאל "היופי הנשי" אינו נמצא בנשים אמתיות. עד היום אידאלי יופי נשי קיימים בחברה, והאמונה שעל נשים לשאוף להגיע לאידאלים אלו. הספר מציג מספר עבודות של שתי אמניות פמיניסטיות אשר מפרקות את המיתוס וקוראות עליו תיגר: האחת היא אורלאן, אמנית מייצג ומולטימדיה צרפתייה, והשנייה היא חנה וילקה, אמנית אמריקאית רב תחומית.
[caption id="attachment_7333" align="alignnone" width="745"] פרופיל כריכה לפרק את המיתוס, צילום: הדי גינת[/caption]אורלאן שייכת לזרם "אמנות גוף", בה היא הפכה את גופה לחומר "רדי מייד" והושפעה מאוד מאמניות מייצג בשנות ה-60 כמו יוקו אונו (Ono) ואולריקה רוזבאך (Rosenbach). אחד המהלכים החשובים שעשתה אורלאן היה פרסום מניפסט בשנת 1989 לקראת מייצגי הניתוחים. במניפסט טבעה את המונח "אמנות בשר" (בניגוד לאמנות הגוף), המתייחס באופן ישיר לתעשיית היופי והדוגמנות. אורלאן השתמשה בבשר גופה למייצגי ניתוחים וחשפה את עצמה לצופה בזמן הניתוח עצמו. במייצגים אלו היא פרצה את גבולות המותר והאסור בשיח על הגוף הנשי באמנות, והתמקדה בחשיפת התהליך הקשה של ציות לאידאל היופי ובשינוי אמיתי של הגוף.
המיצג "עירום ללא שיער" מתאר התנגדות ליופי נשי מערבי והיעדר שיער גוף באמנות. המיצג של אורלאן התבצע על רקע ציור מהמאה ה-17 של ז'אק בלאנשאר, "ונוס ושלוש הגראציות המופתעות על ידי בן התמותה". הציור מתאר את ונוס העולה מן הים (ונוס אנדיומנה) לצידה ישן קופידון והיא מוקפת בגראציות. אורלאן הופיעה במעיל שחור ארוך המכסה את גופה, נעמדה ליד הציור והתירה את מעילה, כך שהיא נותרה ב"בגד עירום" בתנוחת ונוס של בוטיצ'לי. על "בגד העירום" הודפס גופה העירום עם פתח בצורת משולש על אזור הערווה, כחלון למציאות. השילוב בין הפתח והדפס מתעתע – האם אזור ערוותה הוא ציור או אמת? במיצג עצמו אורלאן מורטת את שיער הערווה דרך החלון המשולש. את השיער "המרוט" הדביקה על פלטה לבנה והניחה אותו על איבר מינה כמו עלה תאנה. לאחר מכן צבעה בשחור את האזורים הלבנים בפלטה והניחה את המכחול בחור הפלטה ויצרה בעזרתו אזכור לאיבר מין זכרי.
[caption id="attachment_7329" align="alignnone" width="745"] דמיון כללי מס 31 ניתוחים מוצלחים, 1990[/caption]
בעבודה אחרת יצרה אורלאן לוח המחשה ובו מוצג דיוקן עצמי העתידי שלה, עבור אנשי צוות הניתוח והצופים. בהמחשה היא נראית אחרי ש"העתיקה" איברים מתוך ציורי מופת של סטנדרט היופי המערבי אשר הפכו לקאנון יופי: הסנטר של ונוס (לפי בוטיצ'לי), המצח של מונה ליזה (דה וינצ'י), האף של דיאנה (פסל אנונימי), העיניים של פסיכה (ג'ראר) והפה של אירופה (בושה). לוח ההמחשה צבוע בצבעי כחול וירוק, המדמה לוח דידקטי חזותי בתצוגות מדעיות. אורלאן מכניסה בלוח שמות "יוצרים" בתבנית הלקוחה מעולם הקולנוע ובכך יוצרת קשר בין דימויי היופי הקולנועיים לאידאל היופי האמנותיים. התובנה היא כי דימוי פניה החדשים של אורלאן הוא תוצר יופי של התרבות הגבוהה (אמנות) והתרבות הנמוכה (קולנוע).
מציגה נוספת היא חנה וילקה, אמנית אמריקאית רב תחומית אשר עסקה בציור, פיסול, מיצב, מציג, וידאו, סרטים וצילום. במיצגיה של וילקה היא מתריסה נגד צביעות חברתית ודימוי העירום הנשי. יחד עם זאת, היא לעולם לא הסתירה את היותה אישה יפה ואף הציגה את מיניותה ויופייה. בשנות ה-60 וילקה החלה ליצור אובייקטים וגינליים מחומרים אלטרנטיביים שונים (מחקי פחם, מסטיק, בצק, בשר, פלסטלינה, מוך ולטקס). החל משנות ה-70 השתתפה וילקה במיצגי עירום חלקי או מלא לצד אובייקטים שהציגה בחללים שונים.
[caption id="attachment_7324" align="alignnone" width="745"] חנה וילקה, קופת חנה וילקה, 1978[/caption]בעבודתה "קופת חנה וילקה", הדימוי המרכזי הוא ציטוט של ונוס (בוטיצ'לי), מודבק על קופת צדקה הדומה לפחית משקה. במיצג ישבה וילקה על מושב גבוה בקצה משטח לבן כאשר היא לבושה בשמלה ונעליים שחורות המזכירה את תצלום הקולנוע של אווה גרדנר, השחקנית ההוליוודית הידועה. היא השעינה את פניה על יד אחת ובידה השנייה היא החזיקה את קופת הצדקה, לרגליה היה לוח ועליו פזור כסף ומונח רדיו טייפ, ומסביב ללוח מונחות 12 קופות נוספות. המיצג הזה שונה מעבודותיה הרגילות היות ובו היא מופיעה בצורה פסיבית ולבושה. הבחירה של וילקה בחיקוי של ונוס על גבי קופת הצדקה מדגישה את הקשר שבין אישה ל"חריץ" ובין "יופי נשי" לבין כסף, ושימוש בעירום נשי כתחבולה שיווקית.
בחשיפת גופה וילקה מדגישה את הסטנדרטים הכפולים של החברה, כאשר מצד אחד ישנה הערצת אידאל היופי ורצון לעקוב אחריו, ומצד שני סלידה מנשים יפות המודעות ליופיין ורוצות להציגו. לטענתה, מרגע שנשים חורגות מדמות האישה התמימה, הלא מתוחכמת ומתחילות לגלות סימני אופי ייחודיים, הן חדלות להיות נחשקות.
[caption id="attachment_7318" align="alignnone" width="745"] חנה וילקה, s.o.s סדרת אובייקטים של התככבות, 1974[/caption]
זוהי סדרה של 28 תצלומים בשחור לבן שצילם לס וולמן (Wollman) תלויים בארבע שורות. בתצלומים וילקה מגלמת דמויות נשיות בתנוחות שונות, בהן סטראוטיפים מתוך עולם הפרסום. בכל אחד מהצילומים הדביקה על פניה וגופה חתיכות מסטיק מפוסלות בצורת וגינה. וילקה טוענת כי היא בחרה במסטיק כמטפורה לאישה האמריקאית בהיבט הנצלני, בה לועסים אותה, נוטלים ממנה את מה שרוצים, מפוצצים וזורקים אותה. הדבקת המסטיק על הגוף פוגעת בתפיסת אידאל היופי שעור האישה הוא מושלם, חלק וקטיפתי. האובייקטים פוסלו ממסטיקים אשר נלעסו על ידי אנשים שונים ובכך נוסף לאובייקט עוד ממד של ביזוי.
בשנת 1914 התפרצה סופרז'יסטית (תנועה למען זכות הצבעה לנשים) בשם מרי ריצ'רדסון לגלריה הלאומית בלונדון וחתכה בעזרת סכין בשר את ציור "ונוס מתבוננת במראה". האם תקרית זאת מבשרת על תחילת פירוק המיתוס?
לפרק את המיתוס מאת דליה בכר
בהוצאת רסלינג, 2016
בספריית המכון הטכנולוגי חולון: 7.036.9 בכר
[/column]