בית אינו רק קירות ורהיטים. עבור דנה ברלב הוא משקף געגוע, מאבק והומור, שמחברים בין קצוות שונים של חוויות אנושיות. בתערוכת היחיד שלה ״Home״ בספריית HIT, היא מציעה מבט נוגע ללב על מושג הבית – באמצעות איורים צבעוניים וחדים, בין איורי חטופים ליונים מדברות.
אביגיל זמסקי, תקשורת חזותית
המציאות הישראלית מציפה אותנו מדי יום בסיפורים קשים – חטופים, קרבות ומשפחות כאובות, שמציפים אצל כולנו שאלות והתלבטויות. דווקא מתוך המורכבות הזו, העבודות של דנה ברלב בולטות כנקודת אור, בשילוב ייחודי של הומור ורגעים נוגעים ללב עם סגנון איור מובחן וייחודי לה.
“HOME”, תערוכת היחיד של דנה ברלב, מציעה חוויה מעוררת מחשבה על מושג הבית – אישי, לאומי ואנושי. התערוכה מצליחה לשלב בין כאב לבין צחוק, בין הרגש הפרטי לנושאים קולקטיביים. הייתי, התרגשתי, צחקתי, ממליצה בחום.
שלום דנה, ספרי לנו על עצמך ועל לידת התערוכה Home
דנה ברלב: ״אני דנה. אני לא למדתי איור אף פעם בצורה מסודרת, למדתי מוזיקה. אבל תמיד, מגיל קטן, ציירתי קומיקס ואספתי כל מיני חוברות. זו הייתה אהבה גדולה שנשארה איתי. בשלב מסוים זה נהיה רציני, והוצאתי את חוברת הקומיקס הראשונה שלי, "בטיפול". משם זה המשיך, והיום אני מציירת על בסיס יומי ומפרסמת ברשתות החברתיות.
בנוסף, ערכתי והוצאתי לאור פנזין מחאה בשם "Merystrip".
התערוכה Home היא תערוכת היחיד השנייה שלי, והיא נולדה כשמיכל חיל, האוצרת והמפיקה של התערוכה, פנתה אליי עם הרעיון".
מהו הרעיון מאחורי התערוכה? איך נאספו העבודות?
״התערוכה התחילה מסדרה שקראתי לה ״Home״. בסדרה הזו ציירתי פריטים יומיומיים, כאלה שאנחנו לוקחים כמובנים מאליהם, כמו פרוסת לחם עם גבינה או מגבת נקייה. חשבתי על החטופים והחטופות, על מה שחסר להם, וזו הייתה נקודת ההתחלה.
מעניין היה לגלות שאנשים במצבים אחרים התחברו לזה. כאלה שעשו רילוקיישן סיפרו לי שזה גרם להם לחשוב על מה שהם מתגעגעים אליו בארץ. גם מילואימניקים ואנשים שחיים רחוק מהבית אמרו שזה נגע בהם.
בסופו של דבר הסדרה הזו הפכה לבסיס לתערוכה. כל העבודות שבחרנו מתעסקות בשאלות של בית – במובן האישי וגם הלאומי. יש עבודות שנעשו אחרי השבעה באוקטובר, שהן עצובות וקשות, ויש גם עבודות מלפני כן, שהן יותר הומוריסטיות״.
איך האירועים האחרונים בישראל השפיעו על היצירה שלך, ועל הרעיון של "בית"?
״פתאום הבנתי שצריך להילחם על הבית. דברים שפעם היו מובנים מאליהם – דמוקרטיה, ממשלה הגונה – הם כבר לא כאלה. זה התחדד במחאה נגד הרפורמה המשפטית, והמשיך אחרי השבעה באוקטובר, כשבכל יום הגיעו חדשות קשות על החטופים או על נפילת חיילים.
בתקופות קשות אני דווקא יותר מייצרת. התחלתי לצייר בקצב מטורף – לפעמים שלושה איורים ביום. זה עזר לי להתמודד עם כל הזוועות האלה״.
העבודה 'הצעקה' היא הראשונה שמקבלת את פני המבקרים בתערוכה. תוכלי לספר עליה ועל המשמעות שלה עבורך?
״'הצעקה' היא אחת העבודות החשובות בתערוכה עבורי. יצרתי אותה בעקבות יום שישי אחד, שבו דיון בקבינט על החטופים הופסק בגלל כניסת השבת. זה הטריף אותי לגמרי – לא הצלחתי להבין איך אפשר לעצור דיון כל כך חשוב בזמן כזה.
העבודה נולדה מתוך תחושת התסכול והרצון לצעוק. הרפרנס הוא כמובן ליצירה המפורסמת של מונק, אבל כאן הצעקה היא שלי – הדרך שלי לצעוק, כי אני לא אדם שיצא להפגנות ויצעק ברחוב. היא מסמלת את כל הכאב והתסכול שחשתי באותו רגע״.
בראיון ל״וואלה״ אמרת שאת "טיפוס די דכאוני", אבל העבודות שלך מלאות הומור וצבע. איך זה מסתדר?
״זה באמת ניגוד, אבל ההומור הוא כלי ההתמודדות שלי. האיורים הם כמו טיפול בשבילי – הדרך שלי לעבור את התקופה הזו. הזוועות שאנחנו קמות אליהן כל בוקר, הידיעות על החטופים ועל משפחות שכולות – זה כל כך קשה.
דרך הצבעוניות וההומור אני מצליחה לעבד את זה ולמצוא נקודת אור. זה לא מבטל את הכאב, אלא מאפשר לי, ולמי שצופה בעבודות שלי, רגע של נשימה בתוך המציאות הזו״.
איך את מרגישה לגבי המעבר ממרחב הרשתות החברתיות לחלל הפיזי של תערוכה?
״זה ממש שונה. ברשתות אני מקבלת המון תגובות, אבל זה מרגיש רחוק. לעומת זאת, כשאנשים באים לתערוכה, עומדים מול העבודות וצוחקים, מדברים איתי ואומרים לי פנים מול פנים מה הם מרגישים – זה אחר לגמרי.
למשל, חברת הכנסת אפרת רייטן באה לתערוכה ואמרה דברים מרגשים. פתאום נפל לי האסימון שהאמנות שלי באמת נוגעת באנשים. זה היה מדהים״.
כפי שציינת, העבודות שלך מתקיימות במרחב הרשתות החברתיות ועוסקות פעמים רבות בנושאים חברתיים או פוליטיים רגישים. את מקבלת גם תגובות קשות או ביקורת?
"כן, יש הרבה תגובות נאצה, בעיקר כשאני עוסקת בנושאים רגישים. לאחרונה עשיתי סדרה שנקראת "סדרת האור", שבה ציירתי אנשים ונשים שמפיצים אור, ותתפלאי – דווקא על הסדרה הזו קיבלתי הכי הרבה תגובות נאצה. אני לא נותנת לזה להשפיע עליי. לפעמים אני חוסמת או מדווחת על תגובות אלימות, אבל בגדול זה לא נוגע לי. אני פשוט ממשיכה ליצור."
ספרי לי על הדמויות החוזרות שלך, כמו דוד, רינה ותיקי.
״תיקי היא הכלבה שלי והיא המון השראה בשבילי. היא נכנסה לקומיקס באופן טבעי, כי אנחנו כל הזמן מדובבים אותה בבית. היא מצחיקה, דעתנית, ויש לה אופי מאוד ברור.
דוד ורינה נולדו סביב המאבק ברפורמה המשפטית. בהתחלה רציתי שדוד יהיה "ביביסט" ורינה אקטיביסטית, אבל זה היה לי קשה מדי. אז הוא הפך לדמות עצלנית, שמתעניינת בעיקר באוכל. רינה, לעומת זאת, הולכת להפגנות ונלחמת עם מעט תמימות. הם מייצגים עבורי את הקונפליקטים שהיו בהרבה משפחות בתקופה הזו״.
מה את מקווה שהקהל יקח איתו מהתערוכה?
"אני רוצה שהם ירגישו גם צחוק וגם עצב. חלק מהעבודות הן הומוריסטיות ומצחיקות, ואחרות עצובות ונוגעות ללב. אני מקווה שזה יגע בהם בצורה עמוקה ושיעזבו עם מחשבות חדשות על מה זה בית״.
"HOME" היא לא רק תערוכה, אלא הזמנה לחשוב מחדש על המושג בית – מה הוא עבורנו ברמה האישית, החברתית והלאומית, על רקע המצב במדינה. בעזרת השילוב בין כאב, צבע והומור, דנה ברלב מציעה חוויה שובת לב ומעוררת מחשבה.
* צילום (מלבד התמונות המסומנות): אביגיל זמסקי
האתר של דנה ברלב – https://www.danabarlev.com/
אינסטגרם – https://www.instagram.com/dana.barlev/
פייסבוק – https://www.facebook.com/dana.arditi
HOME
תערוכת יחיד של דנה ברלב
אוצרת ומפיקת התערוכה: מיכל חיל
ספריית המכון הטכנולוגי HIT, בניין 5
ימים א'-ה' 20:00-09:00
יום ו׳ 13:00-9:00
התערוכה תינעל ב 13.12.24 | הכניסה חופשית
