עכשיו קוראים
לשמור את הרגע עוד רגע: ראיון עם תמר קרוון

לשמור את הרגע עוד רגע: ראיון עם תמר קרוון

[column]

תמר קרוון, צלמת, סטייליסטית ויוצרת מוערכת, בוגרת המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, מספרת על הבית בו גדלה ועל הפרויקט עליו היא עובדת בימים אלה; סרט בו היא מביאה למסך את היחסים שלה עם אביה, האמן דני קרוון

ניקול קצב, עיצוב תעשייתי
[column/]
[column]

איך היית מגדירה את הבית בו גדלת? 

גדלתי בבית עם אבא שהוא אמן, על כל ההשלכות של זה. בית מאוד יצירתי, פתוח, חם. היצירתיות התבטאה באהבה לבישול של ההורים ובבגדים שאמא שלי תפרה. בכל דבר יש פלוסים ומינוסים. יכול להיות שלפעמים הייתי צריכה דברים אחרים אבל את זה כל ילד יכול להגיד, גם הבן שלי.

תמר בילדותה

לא מפריע לה להיות מזוהה בתור הבת של דני קרוון, אבל גם לא יפריע לה אם לא יזהו את הקשר המשפחתי. "אבא שלי הוא אדם מאוד צנוע, הוא לא תופס מעצמו 'דני קרוון' האמן הגדול. אומרים שהרבה פעמים אמן מטיל צל כבד על הילדים שלו, אבל אני לא הרגשתי את זה. להיפך, הוא 'פתח את השמיים' בשבילי. הוא תמיד עודד אותנו להגיע כמה שיותר למעלה."

כשהיית בת 9 עברתם לגור באיטליה בעקבות העבודה של אביך. איך הילדות שם השפיעה עלייך?

כילדה בתל אביב הייתי מאוד עצמאית. כשעברנו לאיטליה היה לי מאוד קשה, אבל היום אני יכולה להגיד שאיטליה השפיעה רבות על העבודות שלי. אני רואה הרבה השפעה של הרנסנס ואומנות המאה ה-18. 

מתי התחלת לצלם?

בגיל 12 מצאתי מצלמה אצל אבא שלי. הוא נתן לי אותה ומאז לא הפסקתי. היום אני מבינה שזה קשור לאופי שלי, לאיך שאני רואה את החיים. קשה לי לקבל שכל רגע הוא חולף ושיש מוות. הצילום מאוד משך אותי בעקבות המחשבה על שמירת הרגע, לנסות להחזיק את הרגע עוד רגע.

השפעה מאומנות המאה ה-18 והרנסנס, קיאן פרנקפורט, מתוך התערוכה "חדר משלי", 2019, צילום: תמר קרוון

מה הוביל אותך ללימודים בבצלאל? ולתקשורת חזותית?

אני מציירת מגיל מאוד צעיר, אמא שלי שומרת ציורים שלי מגיל חמש. מאוחר יותר נמשכתי לעיצוב גרפי, אהבתי מאוד עטיפות תקליטים ושערי מגזינים. בחרתי במחלקה לתקשורת חזותית בגלל שהיה לי שם הכל; גם טיפוגרפיה, גם איור, גם צילום. בתקופת הלימודים לא ידעתי לאן פני מועדות, לא חשבתי שאהיה צלמת. מאוד אהבתי לצלם אבל לא חשבתי שזה הכיוון. 

גם אופנה, כמו אמנות, הייתה מאוד דומיננטית, זה היה ב-DNA של הבית. סבתא שלי הייתה תופרת וגם אמא. זה כמו שבמשפחה אחת מגישים לך פירה ושניצל לארוחת צהריים, זה מה שאתה רגיל לקבל. בשלב מאוחר יותר האופנה תפסה מקום מאוד גדול, הטעם המוזר שלי משך את הקהל, זה לא משהו שתכננתי, פשוט התחלתי לעשות את הסטיילינג בצילומים שלי כי אני מבינה בבגדים. התגובות היו מאוד מפתיעות.

אנה ארונוב, הפקת אופנה לאדידס 2014. צילום: תמר קרוון

מאיפה את מקבלת השראה? 

יש לי קודם כל תמונה בראש ואז אני מממשת אותה. אני לא יכולה להגיד מה קודם למה, הצילום או הסטיילינג. אני יכולה לראות בגד, למשש את הבד שלו ולראות באמצעותו את כל התמונה. אם היו מחברים אותי למדפסת, התמונה שהייתה יוצאת היא ההפקה שיצרתי.  

אם לא היית עוסקת בצילום וסטיילינג, במה היית עוסקת?

במשהו שקשור לילדים ואמנות. אני למעשה כבר עושה את הדברים האלה, טיפול באומנות. כיום אני מנסה לעשות את המעבר לקולנוע, אז אני משערת שכנראה הייתי מתחילה לעבוד בעולם הזה פשוט בגיל צעיר יותר. הקולנוע מאחד את כל הדברים שאני אוהבת לעסוק בהם: בני אדם והסיפור שלהם, לצד כל עניין הצילום, הארט, הסטיילינג. 

תמר עם אביה, באנדרטת הנגב, 2016. צילום: עמית אופק.

בימים אלו את מצלמת סרט על אבא שלך. את יכולה להרחיב על הפרויקט?

לסרט קוראים "שיחות עם אבא". התחלתי לצלם חומרים כבר לפני 10 שנים. אני כל הזמן שואלת את אבא שלי שאלות. התחלתי דווקא ממקום כואב שקשור לאיך אמביציה של אדם אחד משנה לכולם את החיים. בשנים האחרונות אני כבר לא כועסת עליו, אני מאוד קשורה אליו, לכן מאוד קשה לי להגיד זהו לא מצלמים יותר. 

יצא לא מזמן הסרט של ברק היימן, בו הוא מציג את דני קרוון האמן. לכן הרגשתי שבסרט שלי אני יכולה לעשות מה שאני רוצה ולהביא נקודת מבט אחרת, אישית. הסרט הזה מאוד שונה, הוא עוסק ביחסים ביני לבינו. כשאני הולכת אליו אנחנו מדברים ומציירים יחד, ויש עוד מלא שאלות לשאול אותו. למרות שהוא מאוד מצחיק והומוריסטי הוא לוקח את עניין השאלות ברצינות מרובה. יש לו תשובות מאוד חכמות, ואני רוצה להעביר את זה לכולם, לשמר את החוכמה שלו. לא משנה איפה אנחנו נמצאים, אם זה בתערוכה גדולה ואם זה בבית, הוא תמיד יענה לי ברצינות על כל שאלה, גם שאלות מטופשות.

ליהי קורנובסקי, הפקה לגרייגוס 2019. צילום: תמר קרוון
ליהי קורנובסקי, הפקה לגרייגוס 2019. צילום: תמר קרוון
ליהי קורנובסקי, הפקה לגרייגוס 2019. צילום: תמר קרוון

איך תפסה אותך הקורונה?

ערב לפני הסגר הראשון נפרדתי מבן זוגי בשנים האחרונות, אז עברתי את הסגר לבד. זה היה סוג של טראומה. באותה התקופה טיפלתי גם בהורים שלי, בישלתי להם ודאגתי להם, והייתי מאוד מנוטרלת מהסביבה. השבועות האלה היו הדבר הכי קשה שחוויתי בחיים שלי, מצד שני בשבועות האלה למדתי דברים שלא הייתי לומדת בשום מקום אחר. יש לי את עצמי ואני חזקה. למרות שכולנו הרגשנו מבודדים ובודדים בעקבות הסגר, העובדה שכל העולם נמצא באותה הסיטואציה, יש בזה הרגשה שאתה פחות לבד.  אפילו במלחמות הכי קיצוניות לא קרה דבר כזה. ידעתי שיש עוד אנשים שנמצאים לבד בבית וחווים את זה, והרגשתי קצת פחות לבד. 

תום נשר, מתוך The Trust, 2017.צילום: תמר קרוון

מה הם החלומות שהיית רוצה להגשים בעתיד?

לעסוק יותר בקולנוע. הייתי רוצה ממש לעשות סרטים, גם לכתוב ספרים. הייתי רוצה לאמץ ילד או ילדה, וגם שתהיה לי זוגיות טובה ובריאה.

איך את מסכמת את השנה?

אני חושבת שהקורונה הייתה שיעור מאוד גדול, עבורי, בעיקר בהערכה של מה שיש לנו, אני חושבת שהרבה אנשים לקחו דברים מאוד כמובן מאליו, דברים בסיסיים ואני חושבת שכל דבר בסיסי הוא לא מובן מאליו.

[column/]
התגובות לכתבה

הוסיפו תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם.