עכשיו קוראים
מבט מקרוב: מרצי הפקולטה לעיצוב פנים

מבט מקרוב: מרצי הפקולטה לעיצוב פנים

מבט מקרוב לעולמם של שני מרצים בפקולטה לעיצוב פנים, אריאל גור ויואב בן דב. על הסיפור האישי המרתק, העבודות המעניינות ומעוררות ההשראה ומה אפשר ללמוד מהניסיון הרב שצברו.
גבריאלה אביטן, תקשורת חזותית

היי אריאל! ספר לנו על עצמך. 

אני אריאל גור, מעצב פנים עם ותק של 20 שנה, בעליו של סטודיו עצמאי לעיצוב ואדריכלות. אני נשוי ואב לשתי בנות וכלבה. חובב כדורסל וטיסה. בוגר הפקולטה לעיצוב פנים במכון טכנולוגי חולון, מלמד במכון מזה 14 שנים. חובב עיצוב מושבע ומאד סקרן ורעב לעיצוב מהארץ ומחו”ל. בסטודיו אני עוסק בעיצוב ותכנון חללים פרטיים ומוסדיים. השירות שלי היום יכול להקיף פרויקט משלבי תכנון ורישוי להיתרי בניה ועד עיצוב פנים מפורט בהתאמה אישית. אני נוטה להעסיק במשרדי בוגרים של הפקולטה, ומאוד נהנה להכשיר אותם לאחר הלימודים ולשתף אותם בפרויקטים אמיתיים בסטודיו. 

בפקולטה אני מלמד סטודיו עיצוב פנים לשנה ג’, וכן קורסים של טכנולוגיות בנייה ופרטים לשנים ב’ ו-ג’. 

בנוסף אני מרכז ומוציא לפועל תערוכות פרויקטים נבחרים של המחלקה בכל סוף סמסטר. כמו כן תרמתי מיכולותיי לעיצוב פני הפקולטה, בין השאר עיצוב חדר המזכירות בפקולטה, עיצוב ספריות תצוגה למודלים ברחבי בנין 6 ועוד.

אריאל גור. צילום: טל ניסים

איך היית מגדיר את הסגנון העיצובי שלך?

שאלה מצוינת. לא הייתי מגדיר “סגנון” אלא גישה. אני יכול לעצב ללקוח מסוים חלל מפורט ומקושט מאוד, וללקוח אחר חלל נקי ומינימליסטי. הגישה העיצובית שלי מתמקדת בהגדרת “הסיפור” שנרצה לספר בעיצוב הפנים דרך שני פרמטרים עיקריים לצד ערכים נוספים:

א. בריף הלקוח, כלומר הפרוגרמה שאני מקבל מהמזמין ומה הכיוון אליו הוא מכוון.

ב. המקום עצמו – קנה המידה שלו, הגודל, המיקום, כיווני האור, יחסי חוץ-פנים, השלד הקיים, אופי המבנה הקיים, אופי המגרש והמיקום בבתים חדשים. 

משני פרמטרים אלו מתחיל להיבנות “הסיפור” של הפרויקט ודרכו אני מעצב.

פרויקט של אריאל גור, עיצוב דירה חדשה מקבלן. צילום: יואל אליווה

ספר לנו על פרויקט מיוחד שעשית.

לאורך השנים התמזל מזלי להתנסות במגוון רחב של פרויקטים ולעבוד מול מגוון לקוחות מכל הסוגים והגישות. אני בוחר לשתף בפרויקט הראשון שביצעתי כמעצב עצמאי עבור לקוחות שביקשו לעצב בית קפה קטן בחולון. החלל היה מיוחד – אלכסוני , גבוה ומאתגר מאוד. הלקוחות היו פתוחים לרעיונות, והציגו רשימת דרישות גם מבחינת סגנון שסייעה לי לבסס רעיונות לגבי תכנון, צבעים, חומרים וכדומה. בשלב הראשוני הצגתי ללקוחות שרטוטים דו מימדיים, הדמיות ואפילו מודל קרטון (היום אני לא נוהג לבנות מודלים).

זה היה מסע מרתק עבורי, נכחתי המון בשטח במהלך הבניה וליוויתי את בעלי המקצוע השונים, מהבנאים ועד הנגר, בחרתי ריהוט, כלי הגשה וכל פריט שהיה בחלל. תחושת ההתפעמות והסיפוק לאחר שהמקום נפתח ואנשים ישבו ונהנו ממנו היא תחושה שאין שניה לה.

“העיצוב כלל תוספת חדר שינה לדירה ולכן הוא קומפקטי בגישה שלו”, צילום: טל ניסים

איך הקורונה השפיעה על חווית ההוראה? 

אני חווה בעיקר את הקושי של הסטודנטים ברמה החברתית. יש כוח משמעותי לסביבה החברתית במהלך לימודי עיצוב בכל מה שקשור להקלה בעומס המשימות, לשתף, לחלוק, ללמוד אחד מהשני. מה שהיינו רואים בדרך כלל בסדנה שלנו זה סטודנטיות וסטודנטים משנים שונות עובדים יחד, מראים אחד לשני, מתייעצים ותומכים, וכרגע זה לא קיים לצערי.

“ספריה במסדרון הכניסה, שביחד עם תאורה מעניינת, יצרה מקום שימושי ובעל משמעות לדירה במקום כניסה למסדרון סתמי”. צילום: טל ניסים

איזו עצה היית נותן לסטודנטים שלנו למהלך הלימודים? 

העצה הבסיסית והמתחייבת לדעתי היא להיות סקרנים ולהתבונן על העולם דרך עיניים של מעצבים. מסמסטר לסמסטר היכולות שלנו משתכללות ואנו צוברים עוד ועוד ידע ואופני הסתכלות על מה זה עיצוב, מה הן הגישות השונות, מכירים חומרים וטכנולוגיות. חשוב להיות סקרנים ולחפש בעולם סביבנו את היישום של מה שלמדנו, ודברים נוספים שלא למדנו. ללמוד מתוך התבוננות על העולם, לשאול, לחקור.


תודה לאריאל ושלום ליואב בן דב, פסל ומנחה את קורס הפיסול אצלנו בפקולטה כבר מעל עשור.

שמי יואב, פסל, גר בשפירא כבר 30 שנה, הסטודיו שלי בתל אביב אבל לפני הקורונה עבדתי בעיקר בחוץ לארץ. אני מנחה קורס בחירה בשנה ג’ פתוח לכל מחלקות העיצוב, שנקרא “אמנות פיסול במרחב”. אני מבחינתי הייתי קורא לקורס “מרחב נתון”. כשאתה נכנס למקום כמו HIT, מרחב הפעולה שלך יהיה מוגדר בדרך כלל לפי הצרכים שאתה מטפל בהם. בקורס הזה המרחב הנתון הוא חופשי.

יואב בן דב. צילום: אסנת בן דב

ספר לנו על הקורס שאתה מלמד בימים אלו.

מה עם הכתבה הזו?


בקורס שאני מלמד עכשיו, אנחנו לוקחים את החופש המחשבתי ומנסים להפיק ממנו תוצאה ויזואלית. אני נוטה לחשוב שהכל זה פיסול אף על פי שזה לא בדיוק ככה, התעסקות בדבר פיזי היא פיסול והתעסקות בדימוי תהיה ציור. אלו התחומים שהאנושות מתעסקת איתם: דברים שהם בגדר הפיזי או דברים שהם בגדר הדימוי. הקורס מסתיים בתערוכה שמוצגת במסדרונות של בניין 6, שבועיים לפני ההגשות מתחילות. לא יהיה הרבה דמיון בין העבודות. רוב העבודות ינועו בין פיסול, ציור, צילום, וידיאו ומיצב. אני מאפשר חופש כמה שיותר גדול, כי הדבר המשמעותי בקורס הזה הוא התוכן שהסטודנט/ית עצמו/ה מביא/ה.


איך הקורונה השפיעה על חווית ההוראה?

בגלל שידענו שאנחנו נכנסים לתקופה שלא תהיה בה תערוכה בקצה, מלכתחילה החלטנו שזה יעבור דרך מדיה דיגיטלית. הקמנו אתר בעזרתו של אביב ליכטר, שיוכל לרוץ לאורך השנים במקביל לתערוכה.

ספר לנו קצת על התערוכה שלך, “עקורים”.

זאת תערוכת יחיד שלי, תערוכת גן, שמציגה בעין הוד. עין הוד היה בעצם כפר ערבי עד 48′, אז ההגנה עשו מבצע בשם “מצדה על הכרמל”. תושבי הכפר ברחו, חלק הגיעו עד כווית חלק הגיעו לפוריידיס. משפחה אחת, משפחת אבו אל- היג’א, עלתה יותר מזרחה בהר וזה מה שנקרא עין חוד היום.

כיום עין הוד הוא כפר אומנים, ואני משם במקור. בתור ילד שעבר שם את הילדות שלו זה היה גאוני, אבל מעבר לזה יש שם מצב בעייתי כי זה מצב שבו אתה גר בבית של מישהו אחר. ההתמודדות הזאת הייתה מספיק משמעותית בשביל לבנות ממנה תערוכה, חוויה שבה אני מסתכל על הדבר הזה מכמה זוויות. נכון להיום בתערוכה עומדות שלוש עבודות ועל הרביעית אני עמל בימים אלו.

עבודה אחת מתוך שלושת העבודות היא 6 גזעים של עצי זית, שנעקרו מאיזשהו מקום ונשתלו בשפירא, שם הם מתו כי הקרקע לא התאימה לגידול זיתים. צבעתי אותם בורוד ואת השטח מסביב בירוק. ברגע שפינו שם את השטח לטובת נדל”ן, לקחתי את העצים המתים, העברתי אותם לעין הוד והם חלק מהתערוכה עכשיו. כל עץ כזה נראה כמו בן אדם. אלו גזעים של עצים בני 70 עד 100 שנה. הנוכחות שלהם מאוד קרובה לנוכחות של בן אדם והצבע הורוד שלהם הוא מצד אחד נטע זר ומצד שני מעביר את זה למקום אחר. זה בעצם המקום שאותו אני מחפש, איזו סתירה בהכרה שלנו, למה זה ורוד? אני משאיר את זה פתוח, אני יכול להגיד שזה יוצר תחושה מבדרת, זה יוצר מן גיחוך ויזואלי שזו אחת מהמטרות שלי בתוך העבודה. אני רוצה שזה יגרה את המחשבה, לפעמים אני מצליח יותר ולפעמים פחות.
 

מתוך התערוכה “עקורים” – צבע אקרליק ורוד על שישה גזעי עץ זית. צילום: יואב בן דב


עבודה נוספת בתערוכה היא דיוקן של בני הזוג אבו אל- היג’א, בני הזוג שהיו אמורים לרשת את הבית שאני ירשתי. רשמתי את המתאר של הגוף שלהם על המקלט הציבורי של הכפר. עצם ההצבה של הדמויות בכניסה של המקלט, קצת משבשת את הקיום של מקלט כרעיון, ומעלה את השאלה האם האנשים האלה הם אנשים שצריכים להיות מחוץ למקלט? או האם אלה בעלי הבית? הבחירה להציב אותם ממש ליד הפתח משאירה אותך עם שאלה כזאת, וגם הנגיעה של הרישום עצמו עם האדמה מדגישה את הקדמוניות של העניין. בעצם לכל דבר בעבודה יש משמעות, אחרת הוא לא שם. אני תמיד משתדל לעשות כמה שפחות. 

מתוך התערוכה “עקורים” – דיוקן בני הזוג אבו אל-היג’א. צילום: יואב בן דב


בתור ילד, סיפרו לך את הסיפור הזה?


את זיהאד, הבן שלהם, אני מכיר מילדות והיינו מסתובבים בהר ביחד כל השנים, הייתי הולך איתו עם העזים והכבשים, מביא אותם אלינו לשתות מים. הוא סיפר לי את הסיפור רק כשאבי נפטר, הוא לא רצה שזה ייתן לאבא שלי הרגשה לא טובה. אז הסתבר לי שאת הבית שאני ירשתי הוא היה אמור לרשת, זה בעצם היה הבית של הוריו. 

לקראת התערוכה ביקרתי אותו אצלו בבית, שיושב בנקודה למעלה בהר עם נוף מדהים. ישבתי לצידו ושאלתי אותו: אתה מתחלף איתי עכשיו בבתים? והוא מסתכל עלי ואומר לי: “אתה משוגע?”. זה מצב בריא. בית הוא דבר שאתה יוצק בו ערך ומשמעות מתוך החוויה האישית שלך. אני יצאתי מהפגישה איתו מאוד אופטימי. התערוכה הזאת נתנה לי הזדמנות להתייחס למשהו שאני הכרתי אותו בתור חתיכת סיפור היסטורי, משהו שלא היה קשור אלי בשום צורה. זה התאפשר בגלל השיחה עם זיהאד.

פרויקט אחרי שאני לוקח חלק בו הוא העץ הסולארי. אני שותף בפיתוח הרעיון ובעיצוב עץ שהוא מערכת אוטונומית ופועל על ידי האנרגיה של השמש, ויכול לספק מקום מוצל לעוברים ושבים. התחלנו לייצר אותם בתור סדרה, יש אחד ברמת גן ואחד בבית לחם וגם ברמת הנדיב שם זה האבטיפוס הראשון. מלבד אלו יש עוד איזה 20 בעולם בינתיים. העץ לוקח את האנרגיה של השמש ומשתמש בה כדי לתת לך חיים טובים, אפשר להדליק אור, שיהיה אור נעים מתחת לעץ בלילה, יש WIFI, עמדות טעינה ועוד.

מתוך הפרויקט “העץ הסולארי” השיטה בבית לחם. צילום: אמיר ווינברג


איזו עצה היית נותן לסטודנטים שלנו למהלך הלימודים? 


עצה אמיתית: לא לשכוח מאיפה באתם. זה חלק מהבן אדם שאתם, וזה חשוב. זה גם הכלי שמייחד כל אחד ואחת, עולם שנטבע אצל כל אחד, עולם פרטי. היכולת שלנו להתחבר אל האנושי היא מהמקומות העמוקים שלנו וזה לא מובן מאליו בעולם של עיצוב, מי שמצליח לעשות את זה באמת יכול לעשות משהו נכון, משהו טבעי ולא מאולץ. 
בשביל להתרגש ממשהו ויזואלי אני צריך הרבה, זה צריך להיות משהו שלא ראיתי בשום מקום. ככל שאתה רואה יותר זה נהיה יותר ויותר קשה אבל את החוויה האישית והעמוקה שלך אי אפשר להחליף. המקומות האלו הם אוצר וזה האוצר שיש לכל אחד: המקום שבו נאסף העולם שלו. ככל שתצליחו להגיע למקומות האלה, ככה אני ארגיש שעשיתי עבודה טובה בתור מורה בקורס. מרחב נתון הוא כזה. 

תגובות

כיתבו תגובה

Your email address will not be published.