האמנית הבין-תחומית מירי סגל משלבת בעבודותיה אפקטים של תנועה, שימוש בטכנולוגיות מתקדמות, ועיסוק בשאלות פוליטיות ופילוסופיות. תערוכה חדשה במוזיאון הרצליה מציגה רטרוספקטיבה מרתקת של גוף יצירתה בעשרים השנים האחרונות.
לי גואטה, תקשורת חזותית
[/column] [column]תערוכה חדשה במוזיאון הרצליה מציגה את עבודותיה של האמנית הבין-תחומית מירי סגל, הכוללת עבודות וידיאו המשלבות אור וטקסט, אובייקטים שעברו אדפטציה ודימויים מצולמים ומעובדים במחשב. סגל מציגה בתערוכה כחמש־עשרה מעבודותיה, החל מ־ 1998 ועד היום. העבודות מתכתבות אחת עם השנייה באמצעות שלל מניפולציות חושיות ופיזיות, תעתועים פיזיקליים ומשחקי מילים.
[caption id="attachment_9998" align="aligncenter" width="750"]
Necrofleur, הדפסת צבע באדיבות האמנית וגלריה דביר, תל אביב.[/caption]
סגל, ד"ר למתמטיקה באוניברסיטה העברית, החליטה בשלב מסוים לעשות הסבת מקצוע ומאז הצליחה לכבוש לעצמה מקום של כבוד בסצנת האמנות בארץ ובחו"ל. היא מתמקדת בסוגה של מדיה חדשה, שדה רחב הכולל יצירות אשר נוצרו באופן דיגיטלי באמצעות מחשב או כאלו שעברו דיגיטציה. יצירותיה של סגל עוסקות באופן בו נתפשת עבודת האמנות וביחס שבינה לבין הצופה. ברבות מעבודותיה האמנית משתמשת באשליות אופטיות, שמעוררות משמעויות מטאפוריות.
[caption id="attachment_9990" align="aligncenter" width="750"]
"משינימה" סרט תיעודי שצולם בפלטפורמה הווירטואלית, באדיבות האמנית.[/caption]
עם הכניסה לתערוכה הצופים מוקפים בייצוגים סמליים, דרכם סגל מזמינה אותנו למפגש חזותי-מוחשי. העבודה הראשונה שלוכדת את המבט היא "Don’t be evil", כתובת גדולה מצוירת על קיר הכניסה לתערוכה. הטקסט מעוצב בפונט המוכר של חברת גוגל ובצבעי היסוד האופייניים ללוגו שלה. העבודה נראית תמימה במבט ראשון אך אם עוצרים לקרוא את המשפט, נוצר רובד עמוק יותר. סגל מצטטת משפט מפתח מתוך הקוד האתי של החברה המתיימרת ליצור דימוי נגיש, חינמי ושיוויוני, אך עם הפיכתה למונופול בתחום הפרסום באינטרנט החלה להיתפס כהפך המוחלט.
[caption id="attachment_9991" align="aligncenter" width="750"]
"Don’t be evil", מתוך הקוד האתי של גוגל, צילום: לנה גומון.[/caption]
עבודת טיפוגרפיה נוספת שמופיעה היא הניאון "רגיעה זמנית", גוף תאורה עשוי מצינור ניאון דק ומפותל. לוקח רגע עד שמצליחים לפענח את הכיתוב, חיבור מתוכנן היטב שיוצר את המילה "Together". המילה מתגלה לעינינו מנקודת מבט אחת בלבד. מוטיב התנועה בעבודתה של סגל חוזר גם בעבודות נוספות, תנועה בין מה שיש ובין מה שמתגלה לנו, בין המציאות ובין התעתוע. היצירה שלה פותחת מרחב של חוסר התמצאות, סוג של מצב-ביניים מתמשך.
על הקיר ממול תלוי דיוקן מתחלף אשר מיוצר בהדפס לנטיקולרי, הדפס תלת ממדי שמציג תמונה המשתנה עם השתנות הפרספקטיבה של הצופה. מבט מצד אחד יגלה את הדימוי המפורסם של שרבט גולה, הנערה האפגנית שצולמה בידי סטיב מקארי לשער המגזין נשיונל ג'יאוגרפיק בשנת 1985. אם תלכו כמה צעדים הצידה, תראו את דיוקנו המדומיין של סאטושי נקאמוטו, ממציא הביטקוין שזהותו נותרה לא ידועה זמן רב. הדיוקן מפגיש בין אחד האנשים העשירים והמשפיעים בעולם כיום, לבין נערה שהעולם כבר הספיק לשכוח. כעשור לאחר שצולמה, גולה נמצאה וצולמה שוב, אך בקושי היה ניתן לזהות אותה בדמות המבוגרת וקשת היום שהפכה להיות.
מבטים אנונימיים מצטלבים, 2014. צילום: יח"צ.[/caption]
המשכתי הלאה לחדר קטן וחשוך שם מוצג מיצב הוידיאו "כיכר השעות היפות". באמצע החדר ניצבת כורסה שחורה שמסתובבת 360 מעלות סביב עצמה, ולצידה מונחות אזניות. הסיטואציה עוררה בי אי נוחות קלה אך הסקרנות גברה והתמסרתי למיצב למספר דקות. אחרי כמה סיבובים מסחררים הצלחתי להתפקס על מה שמתרחש על המסך. סרט הוידיאו שמוקרן נע יחד עם הכורסה על פני קירות החדר, ומציג סוג של סרט מסע. המסע מתחיל בכיכר "השעות היפות" בתל אביב, עובר משם בקאט חד אל מחסום קלנדיה וחוזר חלילה. שני המקומות הם מקומות של 'ביחד', האחד נשאר ריק תמיד, ואילו על השני יש לחץ בלתי פוסק. הקשירה-יחד של שני הדימויים יוצרת השוואה מעניינת ומלאת משמעויות, שמציעה נקודת מבט מסוימת על הקיום שלנו כאן.
[caption id="attachment_9994" align="aligncenter" width="750"]
מתוך: מיצב וידיאו "כיכר השעות היפות", צילום: לנה גומון.[/caption]
עם כל חדר וחדר בתערוכה, אנו הולכים ונשאבים לעולם אינטימי שמסקרן ומתגרה ורק רוצים לראות עוד. בעבודה "שיר קינה" הקהל נכנס לחדר חשוך בו שומעים הקלטה של סגל שרה את שיר הערש "לילה לילה" של נתן אלתרמן, שאמה נהגה לשיר לה בילדותה. בכל פעם שהיא שרה, נדלק אור קטן שמאיר את החדר בנורת להט. האור נחלש ומתגבר בהתאם לעוצמת הקול, כמו זיק של תקווה באפלה. בפעולה כל כך פשוטה סגל מצליחה לרתק את תשומת ליבם של הצופים, שרק מחכים לרגע בו יחזור האור לדלוק. שיר הערש, שאמור להרגיע ולנחם, שומר בתוכו סיפור אימה על שכחה ומוות. לאחר פטירתה של אמהּ משחזרת סגל את טקס השירה, בניסיון ליצור קשר ולשלוח מסר של נחמה והרגעה.
[caption id="attachment_9995" align="aligncenter" width="750"]
מתוך: מיצב סאונד "שיר קינה", צילום: לנה גומון.[/caption]
גולת הכותרת של התערוכה היא העבודה "רוחות רעות: תרגילים בפילוסופיה קונטיננטלית". עבודה זו, הצופים מוזמנים להיכנס לחלל חשוך, לצפות במופע תיאטרלי שמוקרן על מסך גדול, ואף לקחת בו חלק. סגל משלבת בין הפקת תיאטרון אותה ביימה לקטעי וידאו וכן לנוכחות הקהל. באמצעות מצלמת אינפרא אדום, הנוכחים מצולמים ומשולבים אל תוך המחזה, מה שיוצר אפקט מסקרן ומטריד. התמה המרכזית של המופע, שנראה כאילו הוא נמצא עדיין בשלבי חזרות ואלתור, הוא מעשה האמנות עצמו, אליו סגל בוחרת להתייחס בשלושה שיעורים: "הלא כלום", "הסובייקט" ו-"המוות". במחזה אין נרטיב אחדותי, היחסים בין הדמויות אינם עקביים, וגם הדיאלוגים נעים במעין טלטול, בין מציאות למשחק. בעוד ששתי המערכות הראשונות עוסקות בשלילה ובכישלון, במערכה השלישית הפעולה מתהפכת, והדיון ב"מוות" מכוון בעצם לעסוק ב"חיים".
[caption id="attachment_9996" align="aligncenter" width="750"]
מתוך: להיות מירי סגל, 2018 הצבת מדיה באדיבות האמנית וגלריה דביר, תל אביב.[/caption]
התערוכה מבקשת לחקור את גבולות התודעה ונותנת ביטוי לשאלות פילוסופיות הנוגעות לקיום, לאתיקה טכנולוגית ולמשטר כלכלי־פוליטי. הביקור בתערוכת היחיד המצוינת הזו היא הזדמנות טובה להכיר את עולמה המרתק של סגל, להבין מדוע וכיצד הפכה לאמנית המוערכת שהיא כיום.
תערוכה: מיריאז'
אוצרת התערוכה: ד"ר איה לוריא, מנהלת מוזיאון הרצליה
מוזיאון הרצליה לאומנות עכשווית
רחוב הבנים 4, הרצליה
פתיחה: 24 לפברואר
נעילה: 2 ליוני
שעות פתיחה: ב', ד', ו', ש' 10:00-14:00, ג', ה' 16:00-20:0
עלות כניסה: 30 ש״ח
