את הטיול להודו רוב האנשים עושים לפני הלימודים, לא במהלכם. התכנית לחילופי סטודנטים ב-NID שבאמדבד היא הזדמנות לצלול לחווית הודו קצת אחרת, וללמוד דבר או שניים על עיצוב תוך כדי: טל ימין מספר על הסמסטר הלא שגרתי בחו"ל.
טל ימין, עיצוב תעשייתי
[/column] [column]כשרק התחלתי את הלימודים ב-HIT, הלכתי ליום הפתוח בו מספרים על התכניות השונות לחילופי תלמידים. בין הארצות, הזכירו גם את הודו. אני זוכר שהתפלאתי וחשבתי שזה יעד שונה ומעניין לעומת רוב בתי הספר האחרים שהיו באירופה. כשהגעתי למעמד הרישום, כמו כולם, רציתי ללכת לבתי ספר הרציניים. איפה הכי נחשב? איפה הכי כדאי? אחרי שלב הסינון, נרשמתי לאיינדהובן שבהולנד ולהודו. לאיינדהובן לא התקבלתי, אז מצאתי את עצמי בדרך להודו. בסופו של יום, אני שמח שזה קרה. סביר להניח שבאירופה לא הייתי חווה שום דבר דומה לזה.
הגעה לאמדבד.[/caption]
הגעתי להודו כחודש לפני תחילת הלימודים והלכתי לטייל בצפון. הטיול עזר לי להתאקלם: לוקח זמן ללמוד את הקצב של הודו. הכל שם מאוד שונה מהתרבות שלנו וממה שאנחנו מכירים. יותר מזה, כל מחוז הוא כמו מדינה חדשה בפני עצמה. בסופו של הטיול הגעתי לאמדבד, העיר שבה נמצא בית הספר NID שמארח את תכנית חילופי הסטודנטים. לפני ההגעה לעיר התכוננתי לגרוע מכל. בארץ אמרו לי שזו עיר הודית קשוחה, מסריחה ודי מגעילה בסך הכל. הגעתי עם חששות רציניים, אבל התברר שבעצם מדובר בעיר מאוד סימפטית. זו אחת הערים עם אחוזי הפשיעה הנמוכים ביותר בהודו, ואלכוהול לא חוקי שם (שלא תטעו, היא בכל זאת מסריחה).
אמדבד היא עיר מורשת של אונסקו. יש בה המון מבנים עתיקים ותרבות ההינדית העתיקה שנשמרה. הבילויים בעיר מסתכמים באכילת גלידה וביקור בקולנוע המקומי. גם המסעדות היו חוויה בשבילי, הזדמנות לאכול אוכל מקומי ולחוות סוגים שונים של מנות. המנה המקומית הנפוצה היא גוג׳ארטי, אבל אפשר גם למצוא מנות מהצפון, מהדרום, מכל רחבי הודו. כשהגעתי לבית הספר, היו מלא שומרים וצוות אבטחה בכל הכניסות. בית הספר נמצא באמצע העיר, מגודר לחלוטין. עצרו אותי בשער, קלטו שאני לא מהסביבה וניסו להבין לאן לשלוח אותי. בסופו של דבר התגליתי ברשימות שלהם ושלחו אותי ישר להוסטל, שם פגשתי את האחראי על הפנימייה שליווה אותי לחדר. החדרים בפנימייה הם ממש כמו בצבא- ארבע קירות, תא וארון מתכת. אני זכיתי ללוקסוס כי הייתה לי גם מרפסת.
אמדבד. עיר מורשת של אונסקו.[/caption]
אנשים מכל רחבי הודו מגיעים ללמוד ב-NID, בנוסף לסטודנטים הזרים. זה מעין כור היתוך של אנשים מתרבויות ומקומות שונים, וכולם חיים בפנימייה ביחד. החיים המשותפים יוצרים חוויה אחרת לגמרי. בישראל, ברגע שאתה מסיים לעבוד- גם אם זה באמצע הלילה- אתה חוזר לבית שלך ולחיים שלך. ב-NID אתה תמיד בקמפוס. יש שם מועדון, מגרש כדורסל, חדר אוכל. חיים ביחד מהבוקר עד הערב, והתחושה היא קצת כמו ב"קייטנת עיצוב". יש יוזמות סטודנטיאליות מאוד מפותחות שמגיעות מהסטודנטים עצמם.
במהלך השהייה שלי שם היו אינספור אירועים, ופחות או יותר כל שבוע נחגג חג אחר. למשל, בפסטיבל המונסון, כל בית הספר התחלק לקבוצות ויצרנו כ מיני תחרויות ומופעים. פסלים סביבתיים, הופעות ריקוד, פוסטרים בגודל של חצי מגרש כדורגל- כל אלו הם מראה די נפוץ. נכנסים לחדר אוכל והקירות מלאים בעבודות מתחלפות. המרצים בכלל לא מעורבים בתחרויות וביצירה, זאת יוזמה של הסטודנטים. בסוף התחרויות המרצים שופטים את התוצרים ומחליטים על הזוכים בתחרויות שנערכו.
חדר האוכל בבית הספר, אמדבד.[/caption]
אף אחד לא ממש הסביר לי איך יתנהלו לימודים. ביום הראשון של הסמסטר שלחו אותי לאחראית לחילופים, שהביאה לי את הלו"ז. לאט לאט הבנתי איך המערכת עובדת, ועד כמה היא שונה ממה שאנחנו מכירים בארץ. הסמסטר ב-NID ארוך יותר ומורכב מ"מודולים", כשכל מודול הוא סטודיו אחד מרוכז. בניגוד ל-HIT, כאן לא לומדים כמה קורסים במקביל, אלא כל פעם מודול אחר.
אני באתי מרקע של עיצוב תעשייתי, שב-NID מתחלק לשלוש מחלקות: קרמיקה וזכוכית, ריהוט ועיצוב מוצר. בכל המחלקות יש דגש חזק על המיומנות במלאכה ועל המסורת. במשך כל שנה ב', הסטודנטים המקומיים לומדים את חומרי הגלם ומתנסים בעבודה ידנית. למשל, במחלקת קרמיקה וזכוכית נלמדות טכניקות מסורתיות של אובניים, חימר והרכבים שונים שלו. המיומנות מגיעה לרמה שלומדים לערבב לבד את הגלזורות ולשלב חומרים אורגניים וסינתטיים.
התחלתי את הלימודים באותה מחלקת קרמיקה וזכוכית. כשהגעתי לשם, גיליתי שחוץ ממני היו בכיתה עוד שלושה אנשים. מסתבר שנפלתי על מחלקה פחות פופולארית. לתרגיל הראשון הגיע בעל מלאכה שעובד המון שנים בהכנת אריחים עם תבליטים של אלים הינדיים, שההודים נוהגים לשים בכניסה לבית. את האריחים מכינים מאדמה וגללי גמלים ומערבבים אותם ברגליים- הכי מסורתי שיש. די מהר הבנתי שחסרה לי מיומנות בסיסית ושיש פער שאני לא אוכל לפצות עליו בזמן הקצר שעמד לרשותי. היה לי ברור שלא אוכל להפיק את המירב מהחילופים אם אשאר במחלקה. פניתי לראש מחלקת ריהוט ובדקתי את האפשרות לעבור מחלקה. כמובן שאת הבירורים האלו כדאי לעשות מראש, סטודנטים אחרים שהגיעו אחריי באו יותר מוכנים וידעו לאיזו מחלקה להירשם.
נשים יוצקות בטון.[/caption]
התרגיל הראשון במחלקת הריהוט עסק ביציקות בטון ונערך בשיתוף פעולה עם חברת בטון מקומית. כל יום במשך שלושה שבועות הלכנו למפעל ולמדנו את שיטות העבודה מקרוב. מתשע בבוקר עד שש בערב בחנו את תהליך בניית התבניות, היציקה וכן הלאה, עד למוצר המוגמר. המנהל של מפעל הבטון היה מגיע בבקרים, מייעץ לנו על תערובות, עובי של תבנית, מה אפשר ומה אי אפשר לעשות. התהליך העיצובי עבד בצורה די דומה ללימודים אצלנו. בבוקר מגיעים לשיחה עם המרצה, הצגת קונספטים וכו'. אחר כך הולכים ומתקדמים כל אחד עם העבודה שלו, בכוחות עצמו. זה מזכיר את שלב הפיתוח ב-HIT: מתחילים עם קצת מחקר, ממשיכים להצעת קונספטים, ואז מצטמצמים ובוחרים קונספט אחד שצריך להסביר איך הוא מיושם בפועל. ואז- מיישמים אותו בפועל.
התחלתי לעבוד בתחושה ששלושה שבועות זה ממש מעט זמן. הרגשתי שאני חייב לסגור קונספט מהר, כי עוד שנייה נגמר התרגיל. העבודה המרוכזת על פרויקט אחד לאורך זמן משנה את תחושת הזמן ואת חלוקת העבודה. בדיעבד הסתבר שמועדי ההגשות ב-NID הם גמישים ביותר. כשהגענו ליום ההגשה, לאחר שלושה שבועות, רק אני ועוד סטודנט חילופים נוסף הגשנו. כל שאר התלמידים הגישו לפחות חודש מאוחר יותר, בזמן שכבר עבדו על פרויקט אחר. אני עשיתי את רוב התבניות בעצמי, אבל חלק מהאנשים עבדו גם באופן די רציף במפעל. אחרי שסיימנו, העובדים של המפעל לקחו את התבניות שלי ושל שאר הסטודנטים והפכו אותן לתעשיות ופרקטיות יותר. זה היה תרגיל די שונה ממה שאני רגיל והעבודה הייתה מאתגרת ומעניינת.
עבודה משותפת על תבניות בטון.[/caption]
יצא לי לעשות עוד תרגיל של ארבעה שבועות, שהיה משותף לתואר ראשון ושני, בנושא Upcycling (או מיחדוש בעברית). מה זה מיחדוש? במקום מחזור רגיל של הזבל, המטרה היא להפוך את הזבל למשהו בעל ערך מוסף ולהקנות לו "חיים חדשים", טובים יותר. נתנו לנו שתי אופציות: הראשונה, ללכת ולמצוא פסולת. זה יכול היה להיות פחת של מפעל (שאריות ממפעלים), דברים שזרקו למחזור, משהו מחצר גרוטאות וכו'. היה חשוב שה"פסולת" הזו תהיה משהו שיכול להיות בעל ערך כחומר גלם. האופציה השנייה הייתה לבחור מוצר זול מהשווקים. אמדבד עמוסה בשווקים זולים מלאים בפיצ'יפקעס. האתגר היה לקחת כמה דברים זולים וליצור מהם משהו נחשק. אחד התנאים היה שהתוצר צריך להיות בעל ערך פונקציונלי בראייה חברתית כלשהי, כלומר לא סתם משהו יפה אלא משהו שמוגדר לו קהל יעד ושימוש.
אני בחרתי לייצר מוצר מפסולת. נתנו לנו כתובות של כל מיני חצרות גרוטאות. הגעתי לאחת מהן: ממש כמו סופרמרקט של ג'אנק, החצר כולה הייתה ממוינת לפי מחלקות: זבל אלקטרוני, כלי מתכת, ספרים וכו'…אזור שלם של גלילי קרטון תפס לי את העין, הרים על גבי הרים של גלילי נייר עבים. היה לי ברור שאני רוצה לעשות איתם משהו. בהתחלה חשבתי ליצור מהם מבנה או רהיט כלשהו, ומשם הגעתי לתוצר הסופי שלי בפרויקט: אופניים לילדים, 100% קרטון.
אופניים ממוחזרות לפרויקט מיחזור.[/caption]
לאחר מכן, היה שבוע רצוף של קורסים עיוניים, מתוכם בחרתי בקורס "חשיבה קריטית ויכולות ויכוח" (critical thinking and argumentation), שהועבר בצורת סדנה מרוכזת של חמישה ימים. המרצה הציג עקרונות של וויכוח ודיאלוג, ולימד אותנו איך לבסס טיעונים. להבין איך לבסס את כל מה שאתה אומר, ולא סתם לומר "נראה לי ומרגיש לי", זו מיומנות חשובה למקצוע ולחיים בכלל. אפשר להתבסס על תחושות בטן ולציין את זה, אבל זה פחות חזק לשיטתו. הפורמט הזה של שבוע עיוני הוא מרענן ושונה. מניחים לעיצוב לשבוע ופתאום עושים משהו אחר, שנותן אתגר אחר ומוסיף עניין. זה גם נותן קצת זמן להתאושש לקראת התרגיל הבא.
תבנית ה"מודולים" של NID מאפשרת לקחת קורסים מכל מיני שנים ובכל מיני רמות: קורסים של שנה ג', ד' ואפילו קורסים של תואר שני. אפשר גם לקחת מודולים של מחלקות אחרות, כל עוד 70% מהקורסים הם מהמחלקה שבחרת. בצורה כזו אפשר ליצור מיקס של קורסים שמעניינים אותך. סביר להניח שאם הייתי יודע את זה מראש, ואולי מקבל רשימת קורסים מסודרת, הייתי יכול לבחור ביתר קלות קורסים משמעותיים. לצערי, זה לא קרה וכל הצד הביורוקרטי היה מלא באי-וודאות ובלבול. לקחתי בחשבון שדברים כאלו יקרו כי הייתי התלמיד הראשון מ-HIT שהגיע לחילופים ב-NID, אני מקווה שבעתיד התהליך יהיה יותר מסודר, ויהיה מישהו שיישב עם התלמידים ויסביר להם איך המערכת עובדת, איזה קורסים כדאי לקחת ואיזה פחות.
באופן כללי, האווירה ב-NID הרבה יותר רגועה מהלימודים בארץ. להגיע לכיתה בתשע בבוקר זו המלצה בלבד. אפשר להגיע מתי שרוצים, אם רוצים. גם סקיצות הן סוג של המלצה. יש שם נטייה לגמישות: המרצה מגדיר מה צריך לקרות, אבל התלמידים יכולים לקחת את הזמן ולהתלבט. מצד שני, ואולי בגלל זה, לתחושתי יש פחות "תפוקה" ב-NID ברמה של סקיצות, קונספטים, מודלים. הרגשתי שב-HIT הרמה גבוהה יותר, ויש הקפדה פרודוקטיבית על לוחות זמנים.
חגים הודיים באיזור.[/caption]
במהלך הלימודים יצא לי להכיר ולדבר עם הרבה חבר'ה. רובם צעירים יותר, בני 20-21, והשיחות נשארו ברמה די שטחית ברוב המקרים. ממה שלמדתי, ההודים חושבים שישראלים הם מטורפים. כולם שואלים על הצבא, ובטוחים שהיית רמבו. הם משליכים את זה על כל דבר: אתה בכושר, נלחמת, אתה ממושמע ויעיל עם תוצרים טובים כי היית בצבא. חוץ מצה"ל, ההודים גם תופסים מישראל מעצמה חקלאית. הם תמיד שואלים איך האוכל ההודי ואם אתה יודע לאכול חריף. מהצד השני, התרבות וצורת החיים ההודית משפיעה על כל מי שמגיע לבקר שם.
באופן אישי, הבנתי שעד שהגעתי להודו ראיתי את המזרח בצורה לא נכונה, ורק שם למדתי לראות אותו באור שונה. הבנתי עד כמה התרבות ההודית עשירה ועתיקה, וכמה חכמה חבויה בה. זו חכמה של חמשת או ששת אלפים שנה, שנאגרה והשתמרה וקיימת עד היום מתחת לאף שלנו. רק עכשיו, חלק מהעולם המערבי מתחיל לגלות אותה. היום אנחנו מדברים על הקשר בין הגוף לנפש, וכמה אי אפשר לנתק ביניהם. אנחנו מבינים את המשמעות של מדיטציה. כל הדברים האלו קיימים בהודו כבר המון זמן. החברה שלנו מאוד פטריארכלית ופרו-מערבית, ואנחנו מאוד מרוכזים בעצמנו, אחרי הכל העולם נוצר בדמותנו ועבורנו. אבל כשאתה מגיע להודו אתה מתחיל לשאול את עצמך: האם אני חי בדרך הנכונה? האם זאת הדרך היחידה לחיות?
השאלות האלה מופיעות ברמה הכי בסיסית, בצורה שאנחנו אוכלים ואפילו איך נהוג ללכת לשירותים. ההודים לא משתמשים בנייר טואלט, אלא במים. בכל שירותים בהודו יש בידה. כשרק הגעתי, לא הייתי מוכן לוותר על השימוש בנייר טואלט- לא הייתי מוכן בכלל לחשוב על זה. אבל אחרי כמה חודשים פשוט התרגלתי לבידה וזה נראה לי אבסורד להשתמש בנייר. פתאום זה נראה לי הרבה פחות טבעי והרבה פחות נקי. גם האכילה בידיים, היא חווית אכילה שונה לגמרי. מי שמגיע מהמערב מסתכל על זה מוזר, בדיוק כמו שלהם האכילה במזלג נראית הזויה.
מאז שנחשפתי לצורת החיים הזו, אני לא מקבל יותר את הדברים הבסיסיים ביותר כמובן מאליו, ורוצה לאתגר אותם. כולנו נולדנו, גדלנו וחונכו לחשוב שדרך החיים המערבית היא הנכונה וכל מה שקורה במזרח הוא מוזר, "רוחני", פרימיטיבי. וזה לא נכון, זה פשוט שונה. יש בהודו מין כאוס שמתפקד כגוף חי אחד. אין רמזורים, אין נתיבים… למרות זאת אין כמעט תאונות. החיים ממשיכים וכולם מתקדמים מכל הכיוונים. איכשהו, הכאוס הזה עובד.
טיול בהודו.[/caption]
פרויקט הגמר שלי יעסוק בנושא של מיינדפולנס (Mindfulness, בתרגום חופשי: קשיבות, סוג של שיטת טיפול ומדיטציה). הבחירה בנושא ללא ספק נובעת מהעולם החדש והחוויות משנות-החיים שחוויתי בהודו. אם אתם בוחרים לנסוע להודו, קחו בחשבון שלא תמצאו שם את חווית המוזיאונים של אירופה, עם בתי הקפה, הרחובות הנקיים והאדריכלות היפה. אמדבד היא עיר שוקקת חיים ורועשת. יש מיליון ריקשות והרחובות מטונפים. צריך להגיע מוכנים, מתוך החלטה לפתוח את הראש. זה כיף ולא דומה לשום דבר שמכירים. מי שמחפש חוויה טוטאלית של תרבות אחרת, מעניינת ומיוחדת- הודו היא הכתובת שלכם.
כל התמונות בכתבה צולמו על ידי טל ימין.
