מלכודת החמור

בכתבתה השנייה עבור המגזין מספרת אוצרת גלריה "ויטרינה" על חמורים, מבנים מקרטון וצעצועים של בנים
דליה מנור

"החמור הקטן שהלך אל הגן, אי-יה…" אם תזמזמו לעצמכם את שיר הילדים החביב הזה, תגלו תוך שלוש שורות שהחמור המסכן חוטף מכות. לא ברור איך קרה ששיר ילדים מתוק הוא בעצם ביטוי למצבו העגום של בעל החיים הזה, אבל העובדה היא שחמור הוא סוג של חיה מוכה, או כמו שאומר צביקה קנטור "חמור הוא נחמד וחלשלוש, רך מדי". החמור, כמו הכלב, מחפש חום ואהבה בקרב בני האדם, אבל ממשיך להיות מנוצל על ידנו בכל מיני אופנים, אפילו כחמור נפץ ממולכד בפעולת טרור. קנטור (66), שבנעוריו רכב על חמורים בפנימייה, מציג חמור במרכז תערוכתו בגלריה ויטרינה לא מתוך נוסטלגיה – אף שהחמור והמריצה מתקשרים מן הסתם לימים עברו בארץ ישראל העובדת והחקלאית – אלא כאחד מסימני ההיכר של ישראל. החמור הוא חיה מקומית מאוד, אף שבימינו כבר לא רואים אותה כמעט, למעט ביישובים ערביים ובדואים. החמורים נוכחים באמנות, למשל ברישומיו של נחום גוטמן מראשית ימי תל אביב שקנטור מכיר היטב, אבל את החמור שלו הוא לקח דווקא מציור צרפתי מהמאה ה-19.

קנטור בנה לעצמו לאורך השנים מאגר להשראה שהוא מכנה "אימג' סנטר": ספריית תיקיות במחשב שבהן הוא מתייק דימויים לפי נושאים של חפצים (מנועי סילון, וירוסים, מכוניות, אוניות), תמונות היסטוריות (חלוצים), נוף, חומרים (פח), מבנים (גג) ודימויים גרמניים (קנטור למד וחי בהמבורג שבגרמניה תקופה ממושכת, ויש לו שם משפחה). עולם הדימויים שלו ניזון מיצירות אמנות, תצלומים היסטוריים, דימויים פופולריים ושרטוטים טכניים.

קנטור מאוד אוהב מכונות. הוא גם אוהב לתקן דברים, לפרק ולהרכיב, לבדוק איך הדברים עובדים. לאביו היה בית מלאכה למכניקה עדינה, כך שכבר מגיל צעיר היה מוקף בחפצים כמו מכשירי מדידה מדויקים מאוד. בילדותו גם אהב לשחק ב"מכאנו" (Meccano), שיטה לבניית מודלים שהומצאה בסוף המאה ה-19 ועשויה מקלות מתכת שטוחים עם חורים. הד למשחק אפשר לראות באחד הפסלים בתערוכה. מה שמיוחד במכאנו, מדגיש קנטור, "שהוא עשוי רכיבים פשוטים להרכבת משהו מורכב או מסובך, בדיוק כמו שפה. אפשר לבנות מהרכיבים חפצים של עוצמה, כמו טרקטור, מנוף, משאית, טנק. צעצועים של בנים". ואכן בתערוכה אפשר לראות מבנים של כוח ושל הרס – מנוף (אמנם הפוך), ציפור מסומנת במטרה, זנב פצצה או רימון יד. קנטור לא מציע סיפור מאורגן בעל מסר חד-משמעי. באמצעות הדימויים הוא מצביע על מצב, למשל של חולשה או חוזק, ובונה אותו אינטואיטיבית, לא כתוכנית דידקטית, אלא כאפיזודות קטנות כמו בציוריהם של בוש או ברויגל מהמאות ה-15-16.

אין ספק שגם החומר עצמו, במקרה זה הקרטון, מעניק השראה ומשמעות לפסל. קנטור החל את דרכו בשנות ה-80 בפסלים עדינים מחומרים מתכלים, אבל עד מהרה עבר לפסלי חוץ גדולים שדרשו חומרים עמידים, חישובים הנדסיים, בטיחות, ולכל פסל יצר דגמים בגודל מלא מקרטון. תקופת הקורונה והסגרים הולידה הבנה שהקרטון, חומר הביניים הלא מלוטש לסקיצות, יכול להיות גם החומר הסופי, וכך נולדה התערוכה שכולה פסלים עשויים מקרטון (גרסה מוקדמת של התערוכה הוצגה בעמק חפר בסוף 2020). האופי המתכלה והארעי של הקרטון גם הוא בעל משמעות; משהו שנמצא כאן לזמן-מה ואז נעלם. אין פה נצח. החיים הם עכשיו, עם הידיעה שהכול שברירי מאוד, לא יציב; הדברים לא תמיד מותאמים זה לזה או להיגיון ולסדר "הנכון", ומנגנוני הכוח מניעים פעולות שאינן מייצרות דבר.