בעקבות פסטיבל האמנות והאור תלוי-המקום "מנורת לילה" השני, כמה מחשבות על תאורה, אוטופיה ורב-תרבותיות בישראל של היום, והכרזה משמחת על מבנה הקבע החדש לתרבות, אמנות וחינוך סביבתי שיוקם בשכונת נווה שאנן בעקבותיו.
יאשה רוזוב, מרצה במחלקה לתקשורת חזותית
[/column]
[column]
לפני מספר שנים התוודעתי ל"תכנית המנורה" של נווה שאנן – תכנית בנין העיר של השכונה שהוקמה בשנות ה-20, דרומית לתל-אביב (לפני שצורפה לשטחה המוניציפלי).
תושבי השכונה, יהודים, שמרביתם עזבו את יפו עקב חיכוכים עם האוכלוסיה הערבית בעיר אחרי הצהרת בלפור, פרסמו קול קורא פתוח לאדריכלים להציע תכנית בנין עיר לשכונה החדשה. האדריכל יוסף טישלר זכה במכרז והציע כי רחובות השכונה ייבנו בתוואי שיתחקה אחר צורתה של מנורה בת שמונה קנים. רח' לוינסקי היה לשמש ואילו הרחובות הגדוד העברי, נווה שאנן, יסוד המעלה, ואייגר היו לקנים הצפוניים. הקנים הדרומיים נבנו רק באופן חלקי ביותר ובניית התחנה המרכזית החדשה בעשורים האחרונים של המאה ה-20 סגרה סופית את הגולל על האפשרות להשלים את התוכנית.
לפני כשנה וחצי יזמתי יחד עם עברי באומגרטן, מורה לקולנוע ותושב השכונה, את "מנורת לילה" – פסטיבל אמנות ואור תלוי מקום על התוואי הצפוני של תכנית המנורה. זו השנה השנייה ברציפות שאנחנו מפיקים ואוצרים את הפסטיבל. השנה הוצגו 25 עבודות במרחבים הציבוריים של השכונה. האמנים המשתתפים יצרו מרחבים אינטראקטיביים, עבודות אמנות ואור תלויות מקום, הקרנות, מיצבים, ומיצגים ומבקרי הפסטיבל נהנו מהופעות, מסיבות, בתי אוכל מקומיים, סיורים ועוד. שלל האירועים יצרו שיח בלתי אמצעי בין עבר להווה ובין יוצרים, תושבים והקהל הרחב.
מנורות לילה 2015. צילום ועריכה: ברק ברינקר
יזמנו את הפסטיבל מתוך תחושה כי דווקא באמצעות אמנות ניתן לתווך, לחקור, להדגיש, לייצג, להראות ולהצביע באופן בלתי אמצעי ולהנגיש חשיבה חדשה וביקורתית על המקום ועל תמורותיו לכלל תושבי השכונה ולמבקרים בארוע. שלושת ימי הפסטיבל הם תוצר של מספר חודשים של עבודה של אמנים, מעצבים, מוזיקאים ופעילים שהוזמנו להתוודע לשכונה ולאנשיה – למורכבות וליופי הטמון בה.
באמצעות הפסטיבל אנו מבקשים להאיר את החזון האוטופי שעל פיו הוקמה השכונה ולחשוף מעט מן העושר הרב-תרבותי והמורכבות של שכונת נווה שאנן של היום. זו הזדמנות ודרך בלתי אמצעית לייצר דיאלוג, ריגוש ואולי אינטימיות בין אנשים שמחסומי שפה, תרבות וחשדנות מפרידים ביניהם, בתיווך המעשה האמנותי. אנחנו מאמינים שאפשר לייצר שיח אחר מזה השגור בחברה ובתקשורת הישראלית אודות השכונה ותושביה.
מנורות לילה 2014. צילום: איל רפאלוב, עריכה: גיל גולן
בעקבות הפסטיבל ובקשתנו מעיריית תל אביב למבנה שישרת את הקהילה בשאר ימות השנה החליטה העירייה להקצות מבנה קבע לתרבות, אמנות וחינוך סביבתי ברחוב הגר"א 28. אני תקווה שההיצע התכני והסביבתי של המקום ימשוך גם את כלל תושבי העיר תל אביב-יפו. אנו מקווים לחנוך את המרכז החדש בתום השנה הנוכחית.
בין 25 העבודות הציגו:
תום לאב ולולו פליי
עבודת וידאו-מפינג של צומת רחובות, שהגיבה לרעש נתיב המטוסים העובר נמוך מדי מעל השכונה. ההקרנה הרעישה את צומת יסוד המעלה ובני ברק ברעש ויזואלי הולם בכל פעם שעבר מטוס. עבודה חכמה שמסמנת, מצביעה-על ומנכיחה את העוול הנגרם למבקשים לישון בשקט בשכונה בין אם הם פליטים, מהגרי עבודה, ישראלים ועוד.
הגר שפירא וקרן רווה
פלנטריום לוינסקי: מצפה כוכבים ומסע מופלא ביקום מקביל בגינה הקהילתית בהגר"א 28.
תמי ליברמן
הקרנת סרטה התיעודי על פליט מערב אפריקאי (הוא צלם הסרט, לא רואים אותו, רק שומעים, בשל חששו מזיהוי וגירוש) בברלין. ההקרנה התקיימה בבר אריתראי ברח' פיין 10, בפני קהל של הפוקדים את הבר ביום יום וקהל של מבקרי פסטיבל שחלקם לא פגשו בן לקהילה האריתראית מימיהם. אלו ישבו זה לצד זה וצפו בסרט כאילו זה היה כך מאז ומעולם.
רפי בלבירסקי
אמן המאמן בהתנדבות קבוצת כדורגל נשים בשכונת שפירא כבר מספר שנים ביקש להרחיב את שורות הקבוצה וקיים אימון ומשחק במהלך הפסטיבל, ועקב כך גייס שחקניות נוספות לקבוצה מקרב קהילות לא ישראליות בחסות חנות המזון האסייתית דרגון – מעמודי התווך של השכונה.
נעמי גומבל
בית המשאבות הנטוש בצומת ארלינגר פיין הפך בין לילה בזכות עבודתה של נעמי גמבל לגלריה המאפשרת ביטוי לכל אחד. יומיים לפני כן המקום היה מאורת סמים ומשתנה.
מרתק!