מהי אופנה ישראלית? כיצד בגד מתגלגל והופך לאייקון או סמל נצחי של עם ותרבות? האופנה בארץ עברה תהפוכות רבות לאורך השנים. כיצד הכל החל? מה היו ההשראות לאופנה ישראלית שחלקן איתנו עד היום? ספר התערוכה "מקום לאופנה" עוסק בשאלות אלו לצד דימויים מרהיבים מהתערוכה המוצגת בימים אלו במוזיאון ישראל.
לאה פייסחוב, תקשורת חזותית
הספר "מקום לאופנה", בעריכת רויטל מזובר, עוסק בגלגולי הבגד בארץ ישראל עוד מימי קום המדינה ועד היום. דרך שלל ציטוטים, הסברים, תמונות ומידע על החברות אשר פעלו ופועלות בארץ, מתוארים סיפורה של האופנה הישראלית ומקורות השראתה במרוצת השנים. הספר עצמו מלווה תערוכה המוצגת בימים אלו במוזיאון ישראל בירושלים (פתיחת תערוכה: 12 ביוני 2018, סגירת תערוכה: 6 באפריל 2019).
בשנות העשרים, ימי העלייה השלישית, סברו כי נחוץ למצוא בגד לאומי עבור הקהילה המתהווה בארץ ישראל, מתוך רצון לייצג את התרבות המתפתחת, את החיבור בין הישן לחדש ובין המזרח למערב, או במילות הספר: "לסמל את התרבות העברית המתחדשת בארץ ישראל ואת הקהילות היהודיות שעלו אליה לבנות בה בית לאומי". הפרק הראשון עוסק בתהליכי המחשבה והיצירה מאחורי הניסיונות ליצר את אותו בגד לאומי. השאיפה הייתה שהבגד הלאומי ייצג את ההיסטוריה, את המאפיינים הפיזיים והלאומיים של המקום וגם את הלבוש המסורתי של הקהילות בארץ ישראל. המיזם לא נשא פרי, בחלקו בגלל שבארץ מרובת זהויות ועמים היה קשה לייצר בגד אחד המאחד את כל המאפיינים השונים משלל התרבויות.
שלל הסגנונות שהתפתחו בארץ לאורך השנים שאלו אלמנטים מכל אותן תרבויות שונות שמתקיימות בישראל. בין השאר, הרקמה התימנית תפסה מקום של כבוד בעיצוב הישראלי. הרקמה שולבה בשלל גזרות והיוותה עיטור שהוא מסממני התרבות בארץ. עם הזמן, את מקומה של הרקמה תפסו הדפסים מתוך הכאפייה של תושביה הערביים של ארץ ישראל. מלבד הדפסי הבד שהיו בצבעם ודוגמתם של הכאפיות,עיצוב פרטי הלבוש שאב השראה גם מן המלבושים הערביים המסורתים. מן הלבוש היהודי אומצה הטלית כהשראה אופנתית, ועד היום ניתן לראות בפרטי לבוש ובקולקציות שונות ומתחלפות אלמנטים שנלקחו מן הסממנים המייצגים את כור ההיתוך בארץ ישראל.
הפרק השני עוסק במושגים "צנע" ו"שפע" לא רק בהקשרם הכלכלי והאידיאולוגי אלא גם בהקשר אופנתי. בשלב מסוים נוצרו בארץ שתי אופנות מתחרות כאשר לכל אחת אמירה משלה. המייצג הבולט של הראשונה היא בגדי "אתא" אשר היו התגלמות האידיאולוגיה הסוציאליסטית – בגדים שנחשבו חלוציים. המגמה השניה הייתה אופנה שנותרה נאמנה ללבוש בורגני והתפתחה בחנויות עילית בערים גדולות (בעיקר בתל אביב) עקב התיישבות מאוד גדולה של מהגרים מארצות אירופה.
הגישה העיצובית של אתא התכתבה עם גישת הבאוהאוס לאדריכלות: החשיבות בעיצוב הבגד פנתה לתכליתיות ונטתה להעדר קישוטיות. סממן נוסף בעיצוב הבגדים של אתא היה האחידות בין בגדי הנשים לגברים. הם אמנם ייצרו חצאיות ושמלות אך ההבדלים בין הגזרות היו מזעריים והבגדים שידרו שוויון בין המינים בשל המראה המשותף לבגדי הנשים והגברים.
אל מול תעשיית הענק של אתא עמדו דגמי אופנת העילית. בראשית שנות ה-30 הגיעו לארץ עליות גדולות של יהודים מארצות אירופה, שם הם הורגלו בלבוש האירופאי הבורגני. אופנת ה"שפע" פרחה בין שנות ה-30 ל-50 והביאה איתה את הפרוות, הצמר והמשי וגם את הייבוא מחו"ל.
בהמשך הפרק עולה סיפור חזרתה של "אתא" בשנת 2016 לעולם האופנה, מתוך: "שאיפה […] להחזיר את הערך לבגד שאתה לובש, שיהיה משהו שתוכל לרקום עליו את השם שלך, שיישאר. משהו פשוט, אמיתי, מקומי ולא זמני". אתא החדשה משמרת את הערכים המקוריים אך מחדשת ומתאימה את עצמה לעולמנו העכשווי ולאורח החיים התל אביבי.
הפרק השלישי הוא עדות אישית מפי תמרה יובל ג'ונס – מעצבת אופנה שגדלה בארץ והייתה מחלוצות האופנה הישראלית ובעלת בוטיקים יוקרתיים, ביניהם בוטיק "מאוד" ובית האופנה "תמרה". תמרה גם אחזה בתפקיד מעצבת הבית של Roberto Cavalli במשך שמונה שנים. בתחילת הפרק היא מספרת את סיפורה האישי בתחום האופנה- איפה גדלה, מה היו השפעותיה, אילו שיתופי פעולה יצרה והיכן למדה. דרך סיפורה האישי תמרה סוקרת את תולדות עיצוב האופנה בארץ ישראל, הדרך שעברה התעשייה, מעצביה והחברות המשפיעות בתחום עד ימינו.
עד שנות ה-70 המעצבים המקומיים ניסו להעביר בעיצוב בגדיהם את אווירת הארץ, התרבות והאנשים בה. החל משנות ה-70 ואילך, עם השינויים הרבים שחלו בחו"ל ובאירופה בפרט מעצבים החלו לשים דגש בעיצוביהם על מגמות בינלאומיות. הפקות האופנה והתצוגות בארץ החלו להתייחס בצורה ברורה ולשאוב השראה מן המתחולל באופנה העולמית – זה היה יותר פופולארי ונמכר. שינוי זה גם הביא לצמיחתו של דור מעצבים עצמאיים, שרובם ככולם הושפעו מקו האופנה הבינלאומי, אך לכל אחת ואחד מהם היה כתב יד משלהם.
סיום הפרק מוקדש למעצבים העכשוויים היוצאים מכותלי הלימוד בשנקר, בצלאל ומוסדות אחרים. בראיון איתה, תמרה מחווה את דעתה האישית על ההשפעות הרבות של הפוליטיקה, הטכנולוגיות המתחדשות בתחום הבדים והחומרים וכמובן המדיה החברתית אשר מקנה למעצבי האופנה בימינו כלים חדשים להתמודדות עם יצירה, שינוי דפוסים וחידושים בתחום זה. נוסף על כך היא מדברת על הקשיים איתם מתמודדים המעצבים בימינו שעובדים לבד ולא יוצאים מתוך חברות שדוחפות אותם לקדמה. תמרה מסכמת שהאופנה היום בעיניה הפכה מתועשת ואקלקטית: "אין עוד סגידה למקוריות, אלא בעיקר למותגים", אך היא חותמת בנימה אופטימית: "יש אור בקצה המנהרה – האופנה תמיד משתנה, מתהפכת, ואולי עוד נשוב להתהדר ולהתקשט כי זה טבע האדם".
כל התמונות צולמו על-ידי לאה פייסחוב.
מקום לאופנה: מסע בעקבות הבגד הישראלי
אוצרת אחראית: דייזי רקח-ג'ברה
עריכה: רויטל מזובר
ירושלים: מוזיאון ישראל
2018
בספריית המכון הטכנולוגי
745:687.01(569.4) מקו
ליצירת קשר: לאה פייסחוב
