שחר בכור הוא מעצב ומאייר, בוגר המחלקה לתקשורת חזותית בשנקר. חוץ מזה הוא גם מנחה פודקאסט מרתק שנקרא "מקשקש", בו הוא מארח אנשים מוכשרים מעולם העיצוב. החלטנו להפוך את היוצרות ולהפוך את המראיין למרואיין – התוצאה לפניכם.
אביטל רוזנברג ושילת קיקיון, תקשורת חזותית
שחר, איך היית מגדיר את עצמך?
אני מעצב גרפי שמאייר ומעצב גם אינטראקטיב, מובייל ו-ווב. עבדתי כמעט שמונה שנים בסטארטאפים בתחום UX UI. גם בזמן הלימודים בשנקר תמיד היה לי פרויקט צד, דברים שאני עושה לכיף ולנשמה כמו למשל פסטיבל ה-GIF, חבורת הטושים ועוד.
ספר עוד על פסטיבל ה-GIF.
זה התחיל מצורך לעשות משהו לכיף שלי באתר ה-Tumblr, הייתי מעלה דימויים מסקיצות של שיעורי הבית, דברים שנגנזו באנימציה קלאסית וזה הפך למין ארכיון. ואז בשנה ג' חשבתי שיהיה מדליק אם נקרין GIFים מחוץ לאינטרנט, יותר נכון ברחבה של התדר, על הקירות. פניתי למי שהיה אחראי שם על התוכן וקראתי לזה "פסטיבל ה-GIF", הפסטיבל הראשון בארץ שמוקדש לגיפים. זה היה לפני חמש שנים, כשהגיפים עדיין לא היו נפוצים כל כך, אז זה פנה יותר למעצבים ומאיירים ומפתחים גיקים שחובבים את הז'אנר. זה היה פחות מיינסטרים אבל הרבה אנשים נחשפו לזה בגלל המיקום, ומאז זה התגלגל והמשיך לעוד פסטיבלים עם יוצרים נוספים.
נשמע אדיר. ומה הסיפור מאחורי "חבורת הטושים" שהקמת?
לפני 8 שנים בערך, עוד לפני שהאינסטגרם תפס חזק, התחלתי להעלות לחשבון שלי איורים בטושים שהייתי רושם בשיעור. זה היה נאיבי ומצחיק, לא משהו מחמיא, כמו למשל סטודנטים שנרדמו. סטודנטים אחרים מאוד התלהבו וביקשו שאצייר אותם. מפה לשם הרגשתי בנוח לפרסם את העבודות שלי תחת ההאשטאג #שחי_מקשקש. עם הזמן אמרו לי יותר ויותר שאני צריך לעשות עם זה עוד משהו. פתחתי Tumblr והתחלתי להעלות מלא איורים וקראתי לזה "חבורת הטושים". אבל אז אמרתי "רגע, איפה החבורה?". לאט לאט התחלתי להזמין עוד מאיירים שהיו בעניין. הראשונה הייתה אור ליבנה, שפרויקט הגמר שלה היה ספר ילדים שכתבה בעצמה בשם "שיקוקו", על שוקולד, שכולו מאויר בטושים. מפה לשם התחיל פינג פונג של סיפור בהמשכים און-ליין. הוספנו עוד מאיירות ומאיירים, פתחנו עמוד פייסבוק ואחרי שלושה ימים היו שלוש מאות עוקבים בפייסבוק. הילה הראל (מעצבת אופנה, מעצבת גרפית ובעלת כישורים רבים ומיוחדים) שהייתה אז האוצרת בתדר, ראתה את זה ואמרה לי "בוא נעשה שבוע טושים". בהתראה של שבועיים ותוך כדי הלימודים, הייתה לנו פתאום גלריה ועשינו כל מה שאפשר- פרינטים, מדבקות ה״טוש-בג״. אנשים התלהבו ומשם זה התפתח לעוד אירועים כמו שבוע העיצוב ושבוע האיור ותערוכות בכל מיני ברים בעיר. חילקנו ניירות ואנשים ציירו וזה התגלגל לסדנאות טושים וסדנאות איור שאני מעביר לצעירים ומבוגרים בטושים וחומרים אחרים… זה למעשה הסיפור של חבורת הטושים.
גם בתור סטודנט וגם עכשיו בפודקאסט, נראה שאתה מאוד אוהב לקדם את האנשים שסביבך.
כן, יש כל כך הרבה אנשים מוכשרים בארץ, והרבה מהם באזור שלי. אז למה לא לקדם אותם? אני חושב שיש הרבה כוח בלעשות דברים למען הכיף. פחות לחשוב אם אני מתפרנס מזה אלא לשאול "איך אני נהנה ממה שאני יוצר?" ביום יום כשאני מתפרנס ועובד עם לקוחות, זה מאוד מאתגר ולא תמיד עושים מה שרוצים. שיתופי פעולה עם אנשים מוכשרים שומרים על התשוקה לתחום.
אתה מעדיף לעבוד בצוות או לבד?
אני עושה דברים לבד אבל תמיד כיף לי שיש אנשים מסביב שהם קהילה שעוזרת אחד לשני. בלימודים העדפתי עבודת צוות, מאוד היה לי כיף לעשות את העבודה בקבוצות אבל לאט לאט התחלתי לעשות דברים לבד, גם כי הרגשתי שאני לא מקדם את עצמי כמאייר מספיק וגם כי אמרו לי חברים "תפרסם גם את עצמך", "מה עם עבודות של שחי?", אז בשנים האחרונות אני מקדם יותר דברים שלי.
למשל התערוכה החדשה שלך "הייתי שם?"
נכון. זו תערוכה נודדת שהתחילה בקיץ בבית חנה ויום שישי הקרוב היא נפתחת במלון Fabric בתל -אביב. התערוכה מקבצת עבודות רישום שעשיתי בעיפרון ובצבע דיגיטלי ב-Procreate, והיא בעצם מפה של חלק מהמקומות שאני אוהב בת״א ומסתכל עליהם קצת אחרת ומזמין את הקהל להתבונן במקומות הכי רגילים בדרך שונה. כתוצאה מחוסר הריכוז שלנו ועומס הגירויים בעולם המודרני, הרבה פעמים אנחנו מפסידים הרבה יופי שיש סביבנו, ומעדיפים לצלם אותו לרשתות החברתיות.
תערוכה קודמת שהייתה לי בשבוע האיור נקראה "האוקיינוס, אנחנו והם". היו כמה אירועים בעולם שהובילו ליצירת התערוכה: אי הזבל הגדול שעשוי מכמות עצומה של פסולת, טונות של פלסטיק שפוגע בבעלי החיים, השריפות באמזונס ובאוסטרליה וכל נושא ביעור היערות ומשבר האקלים. בערך שבועיים לפני התערוכה הבנתי שיש כאן בעיה אתית: מצד אחד התערוכה היא למען הסביבה והמטרה היא לעורר מודעות לגבי נושאים כמו שימוש בשקיות פלסטיק, טבעונות ומיחזור, ומצד שני אני מדפיס ומשתמש בעצים למסגרות. משהו לא עבד שם. החלטתי לשנות כיוון ולארגן כמה מקרנים. שני חברים יניב כהן (YANICO) ואודי שמש, מעצבים מוכשרים בפני עצמם, התגייסו לעזרתי ועשו לי אפטר ואנימציה. ברקע היה סאונד של אוקיינוס והאור היחיד בגלריה הגיע מהמקרנים שהקרינו איורים חמודים ונאיביים שמתארים דברים נוראיים, בעצם את המציאות שאנחנו מנסים להסתיר.
מה הוביל אותך ליצור פודקאסט?
אני מאוד אוהב להאזין לפודקאסטים ויש המון בתחום העיצוב הדיגיטלי, כמו למשל The Future שהם ערוץ יוטיוב עם סטודיו מוביל בארצות הברית שעושים גם פודקאסט נורא מעניין (ממליץ עליו בחום). בארץ לא מצאתי פודקאסט על איור קלאסי, והתחלתי לחשוב שהגיע הזמן שאני ארים את הכפפה. לקראת סוף שנה שעברה התחלתי לחפש איפה להקליט ואספתי כל מיני שאלות שהייתי רוצה שישאלו אותי ועשיתי טסט. המרואיינת הראשונה שלי הייתה אור ליבנה מחבורת הטושים. בהמשך, כשהפודקאסט החל לתפוס תאוצה, הזמנתי מאיירים שהם חברים בפייסבוק ומעולם לא פגשתי פיזית, אבל זה עבד והשיחות זרמו והיה כיף גדול ואותנטי.
לעבוד על הפודקאסט זה די ממכר. בחודש הקרוב קבעתי פגישות עם שני מאיירים בכל שבוע של החודש, ויש עוד מאיירים שפונים אליי ומפנים מאיירים שהם רוצים לשמוע, בכל פעם אני מתרגש מחדש להקליט. אני מרגיש שזה מפרה אותי, למשל בשיחה מהפרק עם המאייר אורי טור הוא עודד אותי להעלות עבודות ל-Behance ול-Dribbble. למרות שזה פחות פופולרי מאינסטגרם, זה עובד. עצם העובדה שאתה נפגש כל שבוע עם יוצרים ומעצבים ואתם מדברים על חוויה משותפת שלכם, זה נותן המון השראה וזה כיף גם לי וגם למאזינים. למשל, סטודנטית שלחה לי שהיא שמחה לשמוע את אורי כי רואים אותו כמישהו שפשוט הצליח, כאילו הוא נולד מוצלח, אבל בפרק מבינים שזה בזכות עבודה קשה וזה בהחלט מעורר השראה.
אם היית יכול עכשיו לראיין כל אחד, ללא מגבלה, במי היית בוחר?
הכי הייתי רוצה לראיין את דודו גבע, אבל לצערנו הוא כבר לא בחיים. לגבי חוץ לארץ, אני כבר לא מגביל את עצמי. עוד מעט תהיה הקלטה עם מישהו מארצות הברית, למשל. היום באינטרנט אפשר לעשות הכל. אני לא בגישה הזאת של "איך אני אגיע לשם?", הכל נגיש והכל אפשרי.
למה אתה מתמקד דווקא במאיירים ולא מראיין מכל תחום העיצוב?
הפודקאסט הוא בעצם מקום ליוצרים, אנימטורים ומעצבים גרפים. זה אמנם התחיל ממאיירים, אבל הבנתי שאני מעצב שמשתמש באיור ככלי ושזה לא צריך להיות מוגבל לנישה של איור. בהמשך ישתתפו גם מעצבים שקשורים לטיפוגרפיה ואמני גרפיטי, למשל Pilpeled, Erazoo, Zivink.
באילו אתגרים נתקלת בפודקאסט?
בהתחלה זה פשוט לקפוץ למים. אני לא שחקן ואין לי ניסיון ברדיו. ניסיתי לתרגל אז פתחתי ערוץ יוטיוב שהעלתי בו שלושה או ארבעה סרטונים של מדריכים ל-Procreate ואתגרתי את עצמי לדבר מול מצלמה על עיצוב. מאז שהתחלתי ללמד, אם זה במכינה לתקשורת חזותית במכון הטכנולוגי חולון, או בלימודי ערב, אני נהנה מזה. אני מדבר על נושא שאני מבין בו אז אמרתי לעצמי, "אני יודע לדבר… ממה אני מפחד?". ברגע שעשיתי את הפרק הראשון והשני הרגשתי יותר בנוח, הרבה אנשים אמרו לי שהקול שלי טוב ואפילו רדיופוני והופתעתי. זה נתן לי יותר ביטחון ועכשיו אני יודע שעוד שעה יש לי הקלטה ואני מבסוט ומתלהב מכל הסיפור. מצאתי עוד משהו שאני אוהב לעשות בעולם הזה.
באחד הפרקים, סיפרת על פרויקט הגמר שלך שנכשלת בו בפעם הראשונה ונאלצת לחזור עליו. ספר לנו שוב בקצרה?
בפרויקט הגמר הייתי במסלול אינטראקטיב ורציתי לעשות משהו מאתגר לתיק העבודות שלי. המנחה והמחלקה שלי ניסו לעודד אותי ללכת על גיפים או טושים או משהו שאני מכיר, אבל החלטתי ללכת על אפליקציה להתמודדות עם אשפוז בבתי חולים, עם מילון מונחים של תמיכה, תוצאות הבדיקות וכו'. ראיתי את פרויקט הגמר כהזדמנות לאתגר, וגם להתחבר לסיפור אישי ולצורך אמיתי שהיה לי בעבר, אבל זה לא צלח והביקורות לא היו טובות, לא התחברו לקונספט. בינתיים, הודות לאותו פרוייקט התקבלתי לאיזו עבודה בסטארטאפ נחמד, והיה לי מאבק פנימי אם להמשיך עם פרויקט הגמר- בשביל מה אני צריך את התעודה הזאת? למה אני צריך את התואר, מה נשאר בעצם, פיסת נייר? אבל לא ויתרתי לעצמי. זה היה מאוד מאתגר. הקשבתי לעצה של המנחים ושילבתי משהו שהכרתי יותר טוב, גיפים ומילון מונחים של תרבות האינטרנט. זה היה תהליך קשה אבל בסוף עברתי ושמחתי לסיים עם זה ולהגיד שזה מאחוריי.
עוד פרק מעניין בפודקאסט הוא זה שמוקדש לאמירה "הפרינט מת". מה דעתך בנושא?
הפרינט לא מת, זה ברור. אני חושב שיש לפרינט תפקיד יותר "High End", לאט לאט זה הופך לסוג של אמנות, כמו הפנזינים שפעם היו פורמט נפוץ של תרבות הפאנק והמחאה והיום זה פריט בוטיק של שכל סטודיו מגניב באירופה חייב שיהיה לו בארסנל. באופן אישי אני מעריץ אנשים שמתעסקים רק בפרינט, טיפוגרפיה, ספרים. למרות שאני עובד הרבה ב-Procreate על האייפד, אני עדיין אוהב להדפיס פנזינים או להשתמש במכונת צילום ובהדפס רשת, ריזוגרף.
איזה פרויקט פרינט מעניין יצרת לאחרונה?
עבדתי עם חברים משנקר על "בורקס פנזין". פנזין זה מעין עיתון מחתרתי עצמאי, שאפשר להדפיס במכונת צילום כמו פעם. המילה מגיעה משילוב של פאן (מעריץ) ומגזין. זה היה פורמט מאוד נפוץ אצל חובבי מוזיקת פאנק בשנות ה-70. אנחנו יצרנו פנזין על סרטי בורקס קלאסיים. נפגשנו ארבעה חבר'ה משנקר ובערב אחד יצרנו שלושה חלקים, עם מלא דימויים גסים, ציור מלוכלך. השתמשנו בזירוקס והוצאנו מהדורה ראשונה לכבוד פסטיבל הפנזינים הראשון בתחנה המרכזית החדשה בת״א, היה הזוי ומגניב.
יש לך עוד המלצות לפודקאסטים?
Women of Illustration של דינה רודריגז. אני ממליץ גם על How I Built This של גיא רז. יש את הפודקאסט של מיכאל שוורץ, "דיבור עצמי", שעוסק יותר במעצבים עצמאיים וזה נורא מעניין. כדאי לשמוע גם את Design Better Podcast של אהרון וולטר ואיליי וולרי ואת Design Matters של דבי מילמן. חוץ מעיצוב אני גם מקשיב ל"חיות כיס", הפודקאסט הכלכלי של שאול אמסטרדמסקי, צליל אברהם ודנה פרנק.
ולסיום, יש לך טיפ לסטודנטים?
אני ממליץ לנסות לקחת את הפרויקטים שאתם עושים לכיוון שאתם מתחברים אליו. זה נשמע מובן מאליו אבל לפעמים זה הולך לאיבוד. תעשו משהו שקשור אליכם באמת, אם זה למתג תחביב שלכם או משהו שאתם מכירים ממש טוב. עוד משהו שאני מדבר עליו המון בפרקים זה להפחית את השעות ברשתות החברתיות ולפתח שפה משלכם. אל תנסו לעשות את מה שהמאיירים הכי טובים עושים אלא נסו לחדד משהו שאתם נהנים ממנו.
הקשיבו ל"מקשקש":
העמוד של מקשקש Facebook – עמוד האינסטגרם של מקשקש
14-27.2.2020
מלון Fabric נחלת בנימין 28, תל-אביב
