מה עושה ארטדירקטורית שהיא גם אמנית וגם מעצבת אופנה? ראיון עם נטע דרור.
יובל קטן, תקשורת חזותית
נטע, ספרי לנו קצת על עצמך.
אני נטע, עוד רגע בת 40, בוגרת תואר ראשון בקולנוע ממכללת ספיר ותואר שני במדיניות ותאוריה של האמנויות, בצלאל. תוך כדי לימודי הקולנוע הקמתי מותג בגדי נשים בשם 'טולה' (Tula) וכיום אני מעצבת אמנותית לקולנוע ולטלוויזיה ואמנית רב-תחומית.
במסגרת ניהול המותג שלי התעסקתי עם מתפרות, ימי צילום, קולקציות, קטלוגים. זה היה אחד הדברים הגדולים והיפים שעשיתי בחיים, אבל לאחר ארבע שנים התחלתי להרגיש לא שלמה עם הדרך שבה המותג פועל. הרגשתי שהעלויות מגבילות את העיצוב שלי ומצמצמות אותי. זה תיסכל אותי מאוד ובסופו של דבר החלטתי לסגור את העסק. זאת היתה עבורי התמודדות לא פשוטה ואני חושבת שנשבר לי הלב. לאחר מכן עבדתי כמארחת בקופי בר. זאת הייתה תקופה מהממת שהחזירה אותי לגיל שלי, כי לבנות עסק בגיל 23 מאלץ אותך להתמודד עם "דברים של גדולים" בשלב מוקדם מדי.
מה את עושה כיום?
היום אני משלבת בין אמנות רב תחומית לבין עיצוב אמנותי בתעשיית הקולנוע והטלוויזיה. כמנהלת אמנותית אני בונה ומעצבת את העולם הויזואלי לסרט, לסדרה או לפרסומת. אני בונה נרטיב ויזואלי, יוצרת פלטות צבעים וחומרים, מכינה מוד בורד, סקיצות, הדמיות ובעצם כל מה שצריך בשביל להוציא פרויקט לפועל. באמנות שלי אני בעיקר יוצרת מיצבים, רדי מייד, צילום, וידאו ומתעסקת באיסוף, ארכיון, מגדר, דימוי גוף וזיכרון.
יש לי יחסי אהבה שנאה עם הצבע הורוד. אני לא לובשת ורוד ואין לי פריטים ורודים בבית או בסטודיו אבל כל כמה שנים אני מוצאת שהצבע הזה משתלט עליי, לא נותן לי מנוחה ואני עובדת איתו ומייצרת עבודת אמנות.
איך את ניגשת לפרויקט של עיצוב אמנותי? ממה מתחילים?
תלוי אם זה סרט, סדרה או פרסומת. עולם הפרסומות הוא עולם נורא מהיר, אין אפשרות לצלול למחקר ויזואלי מעמיק. לפעמים זה עניין של כמה ימים עד שמתחילים צילומים וזה דורש ממך לפתח יכולות של גיבורת על. העולם של הסרטים והסדרות הוא עולם שמאפשר יותר שהות, זמן להתבונן ולחשוב על הפרויקט לפרטי פרטים. דבר ראשון אני קוראת את התסריט ומתחילה לדמיין לאיזה כיוון הפרויקט ילך מבחינת צבעים, סגנון, חומרים, מחשבות על דמויות ולוקיישנים. לאחר מכן אני מתחילה דיאלוג וסיורי לוקיישן יחד עם הבמאי.ת והצלמ.ת, ובמקביל בונה מוד בורדים, תוכניות, הדמיות. הצוות שלי נכנס לעבוד ואיתם אני ממשיכה לבנות ולפתח את הפרויקט.
תני לנו דוגמה לפרויקט מעמיק שעבדת עליו.
אחד הסרטים שהכי נהניתי לעבוד עליהם היה 'סאבלט' של איתן פוקס. היה משהו בפרויקט שגרם לי להתאהב בו ולהזדהות איתו כבר משלב התסריט. עניינה אותי ה"שעטנזיות" התל אביבית, הארכיטקטורה שלה והגילגולים שדירה מושכרת עוברת. מיד לאחר הפגישה הראשונית יצאנו (איתן פוקס, דניאל מילר הצלם ואני) לחפש לוקיישנים לצילום. ידענו שאנחנו רוצים שהסרט יהיה מבוסס לוקיישנים כדי להרוויח את החיבור לעיר, להרגיש את האורבניות, את החומרים ומערכת היחסים בין דמות למרחב בו היא פועלת. אחד הלוקיישנים המרכזיים שחיפשנו היה דירה תל אביבית בדרום העיר, שעברה הרבה ידיים על כל המשתמע מזה. אחרי תהליך חיפוש מאוד ארוך הבנו שכדי לדייק את מה שאנחנו מדמיינים, אנחנו חייבים להקים דירה באולפן. כזאת שרואים בה את השכבות של השנים, של דיירים קודמים ושעל הקירות שלה יש עובש וקילופים. לשמחתי והודות העבודה המקצועית והיסודית של חברת הקונסטרקשן "ג׳ק רובינזון" ומחלקת הארט, הצלחנו לתכנן ולעצב את הדירה שדמיינו עד הפרטים הכי קטנים.
בעבודה על הסרט "סאבלט" היה לנו חשוב לעבוד עם אמן ישראלי ותיק, מוערך ואקטיביסט שעוסק בתרבות ובאקטואליה מקומית. פנינו לדוד טרטקובר והוא שיתף איתנו פעולה באופן מלא ובנדיבות יוצאת מן הכלל. כיוון שבאותה עת לא היתה תערוכה מוצגת במוזיאון, בנינו חלק קטן מתוך התערוכה באולפן בנווה אילן. השתמשנו בעיקר בכרזות המוכרות שלו מזמנים שונים.
ספרי לי על פרויקט שנצרב לך בזיכרון.
יחסית בתחילת דרכי עבדתי כסט דרסרית (אחראית למצוא את כל הריהוט והאביזרים המאפיינים שמרכיבים את הסט ולהציב אותם בחלל) בסרט ״בורג״ של שירה גפן. הדמות הראשית בסרט היא אמנית פלסטית ואחד האתגרים שלי, מעבר לעיצוב הסטים למרחב בו היא חיה, גם יצירה של עבודות האמנות שלה. זה היה מרגש ומרתק עבורי. הרגשתי שזה מפגיש אותי עם שני הקצוות של העשייה שלי שלא תמיד נפגשים – העיצוב והאמנות.
איך את יודעת מתי סיימת פרויקט?
פרויקט גמור מבחינתי הוא פרויקט שהצלחתי להשיג בו את כל מה שרציתי ושתכננתי. יחד עם זאת ובאותה נשימה, בכל פרויקט יש מגבלות תקציב וזמן ועוד הרבה אילוצים שלאו דווקא קשורים אלי. כמובן שאשאף לקבל ולהשיג את כל מה שתכננתי, אבל כנראה שבחיים לא אקבל את מאת האחוזים, ועם הניסיון למדתי לא להתעסק בתסכול הזה. בעבר הייתי יוצאת מהפקות נורא מתוסכלת אם לא הצלחתי להגיע לתוצאה ששאפתי אליה, אבל התחום הזה הוא לא אינדיבידואלי וסוליסטי. הרבה מחלקות מעורבות בעשייה, לכל אחד יש תפקיד וצרכים מוגדרים. לאט לאט מרפים מהשאיפה לפרפקציונזם, מתמסרים ועושים את הכי טוב שאנחנו יכולים בתנאים הקיימים.
ספרי לנו על התערוכה שאת מציגה בימים אלה.
בימים אלה אני מציגה את "שנהב סינתטי" – תערוכה בגלריה השיתופית P8 בתל-אביב. הקמתי מיצב יחיד בכל הגלריה – מובייל גדול מימדים, מורכב מפרטים מרחפים שתלויים מהתקרה ומאלמנט מוגבה שמסתובב במרכז החלל.
חלק מרכזי מהתהליך בעבודות האחרונות שלי הוא איסוף וכך גם העבודה הזו התחילה: באיסוף של בובות ברבי, בתים, אביזרים ובגדים משומשים, ומשם המשיכה לשתי סדנאות ניסיוניות בסטודיו, בהן הזמנתי חברות וחברים לבוא ״ולשחק איתי בברביות״, לייצר סצנות, לדמיין ולספר סיפורים.
את כל הסצנות שיצרנו יחד בסטודיו הדבקתי וחיברתי לקונסטרוקציה של מוטות ברזל ופלטות פרספקס. העבודה מורכבת מהרבה אלמנטים ושכבות. היא מוצבת בגלריה עד ה-31.12 ואתן.ם יותר ממוזמנות.ים.
יש לך טיפ לסטודנטים?
לעשות. לא להפסיק לעשות. לא לחפש את המאה אחוז, לא לחפש את השלמות, כי זה תוקע. פשוט להמשיך קדימה, לנסות ולטעות. גם אני עוד מתפתחת, יש לי הרבה מה ללמוד. אני ממשיכה לעשות וממשיכה לגדול. צריך לנוע, לפעול, לחפש, לחקור ולייצר פרויקטים גם אם בהתחלה הם קטנים ולא רווחיים, וגם אם זה מצריך מאיתנו לשים את האגו בצד.
האתר של נטע: nettadror.com
האמנות של נטע: nettadrorartist.com
אינסטגרם: netta_dror
התערוכה "שנהב סינתטי" מוצגת בגלריה P8, רחוב הפטיש 1 תל אביב.
נעילה: 31.12.22
שעות פתיחה: רביעי+חמישי 16:00-20:00, שישי+שבת 10:00-14:00
