בתערוכה חדשה שנפתחה בגלריה ויטרינה מציגים חנן שלונסקי, מרצה במכון וחברו משכבר הימים, איל דניאלי, ציורים מהעת האחרונה. זוהי פעם ראשונה שהם מקימים ביחד תערוכה זוגית, בה הם מאפשרים לסטודנטים ולקהל הרחב, להיכנס לתוך תמונת מצב עכשווית של דיאלוג ארוך טווח.
שחר אבני, תקשורת חזותית
[/column] [column]המרחק הגדול לא מפריע לקשר המיוחד וארוך השנים שנרקם בין חנן שלונסקי ואיל דניאלי. הם מכירים מילדות, חנן סיפר שהוא "ירש" את איל מכיוון שהאבות שלהם היו חברי ילדות. דניאלי נולד בארה"ב, גדל בארץ וחזר לארה"ב. שלונסקי נולד בירושלים וחי בארץ. שניהם למדו בבצלאל, במחזורים שונים, ובאותה שנה ששניהם למדו שם הם אף גרו יחד וחלקו סטודיו. לאחר מכן, איל נסע ללמוד בניו יורק ב" New York Studio School", שם הוא חי ועובד עד היום. שניהם הציגו בתערוכות רבות לאורך השנים, והחליטו שעכשיו הגיע הזמן להציג את העבודות שלהם ביחד.
[caption id="attachment_7629" align="aligncenter" width="750"]
חנן שלונסקי ואיל דניאלי בערב פתיחת התערוכה[/caption]
למה החלטתם לפתוח את התערוכה ביחד אחרי שנים של הכרות?
חנן: "עד הרגע שתלינו לא ידענו מה יהיה. התכתבנו לפני כן וידענו איזה עבודות יהיו, אבל עד שלא תולים על הקיר לא באמת יודעים מה יהיה. זה הרבה יותר מעניין ומרגש. מה קורה לעבודות שלי כששמים לידן עבודות של מישהו אחר? ומה קורה לעבודות שלו? בגלריה גדולה כמו זו תערוכת יחיד זה נחמד, אבל אין לזה את הריגוש שיש בתערוכה זוגית. בחרתי ספציפית את איל בגלל שאני חושב שהוא צייר טוב ובגלל ההתעסקות שלו בחומרים שהם קצת ישראלים או שאפשר לתת להם אינטרפרטציה ישראלית. כלומר החסידים האלה הם אולי מברוקלין אבל הם לגמרי מפה. המלחמות, העשן, יש בכל העולם אבל זה לגמרי מפה. חשבתי שיהיה מעניין דווקא הריחוק והקרבה. וזה גם בזכות הפקולטה, זה לא היה מובן מאליו שהפקולטה לעיצוב, תאשר תערוכת ציור ורישום בלבד, זוהי התערוכה הראשונה של ציור נטו, ולא מוצגת בהקשר רחב יותר".
[caption id="attachment_7623" align="aligncenter" width="750"]
״משתפי פעולה״, איל דניאלי, פחם על נייר, 2017[/caption]
מהי המסגרת הרעיונית שפיתחתם?
איל: "האמת שמאותה שנה שהיינו שנינו בבצלאל, כשגרנו ביחד, נוצר בינינו דו שיח מאוד אינטנסיבי. זה התחיל כשחלקנו סטודיו. במהלך השנים הצגתי את העבודות של חנן בחנות המסגור שלי, שאני עושה בה תערוכות לפעמים וכתבתי על העבודות שלו. אנחנו מכירים את העבודה אחד של השני, מבחינתי לפחות, ברמה הכי אינטימי של להכיר עבודה של מישהו אחר. אנחנו לא מסכימים על הכל, אנחנו עובדים אחרת ויש לנו רעיונות שונים לגבי אמנות ולגבי איך היא מתפקדת".
מהו השוני ביניכם?
איל: "השוני באופן פשטני הוא שיש אלמנט פוליטי בעבודה שלי, המסר שלי הוא יותר בוטה, ולנוכח סיפור החיים שלי אני מתעסק גם במחשבה של איך מרחק פיזי מהמוטיב הציורי משפיע על הציור עצמו".
חנן: "אם לתמצת את זה אז העבודה של איל היא הרבה יותר תקשורתית, מבחינת מקורות ההשראה שלו וגם במובן שיש לו מה להגיד. אני רואה את האמנות כפעולה מטפיזית. בעיניי הציור הוא רק המדיה. אני חושב שזה קצת כמו קוסם או שאמאן במובן הזה של מישהו שמרפא או מתקן דברים, הכל דרך הציור, ובגילי המתקדם זה לחלוטין עובד הדבר הזה. כשאת שומעת שיר, הכינור מנגן, ואת בוכה, רעד המיתר הופך להיות רגש. הטרנספורמציה הזאת היא הדבר המעניין באמנות. לא כל מוזיקה היא אמנות, מוזיקת מעליות לא עושה לך כלום, היא מוזיקה אבל היא לא אמנות. אני לא יכול לרפא סרטן או לחסל מלחמות. אני בשוליים, וזה בסדר, לשוליים גם יש תפקיד".
[caption id="attachment_7630" align="aligncenter" width="750"]
ללא כותרת, חנן שלונסקי, טמפרה שעווה על בד, 2016[/caption]
איל, למה החלטת לעסוק בנושאים "ישראלים" כשפיזית אתה רחוק מהארץ?
איל: "בשלב מסוים החלטתי להתעמת עם ההוויה והזהות הישראלית שלי, שזה דבר שבמשך שנים נמנעתי ממנו. אני דו לשוני מבחינת זהות- נולדתי בארה"ב ואת רוב חיי העברתי שם, מצד שני העברתי פה בישראל שנים מאוד מהותיות כמו התיכון והצבא. בזמן שהותי בארה"ב החלטתי באיזשהו שלב להתעמת עם הישראליות שלי, ואז הגיע 11.9, שהפך את כל עולם הדימויים שלי לרלוונטי לאמריקאים. באיזשהו שלב חנן התחיל לצייר גם הליקופטרים. יש בינינו דין ודברים כל הזמן, לפעמים יותר הרמוני ולפעמים יש גם מחלוקות מסוימות שמובילות לחילופי דברים מעניינים".
[caption id="attachment_7625" align="aligncenter" width="750"]
״קולוריסט מינורי״, איל דניאלי, פחם על נייר, 2017[/caption]
אתם נותנים ביקורת אחד לשני?
איל: "כן, אנחנו נותנים ביקורת ואנחנו גם מתחנכים אחד אצל השני. שיתוף הפעולה הכי גדול שלנו זה ההתייחסות שלנו לשיתוף פעולה. אני חושב שאנחנו שווי ערך מבחינת איך שאנחנו מרגישים אחד כלפיי השני כבני אדם, כמוחות וכאמנים עובדים. במשך השנים נוצרה קרקע פורייה לדו שיח".
רוב הזמן אתה בארה"ב וחנן פה, איך התקשורת שלכם מתנהלת?
איל: "קודם כל אנחנו מדברים המון בטלפון, בסקייפ ושולחים אחד לשני תמונות. אנחנו מבקרים אחד אצל השני בסטודיו יותר מאשר חברים שלו שנמצאים בארץ וחברים שלי בארה"ב".
חנן: "לצורך התערוכה גם החלפנו עבודות- שמתי עבודות שלו בסטודיו שלי ולהפך, כדי שיהיה בעין. כל אחד בפני עצמו הוא צייר ומה שמפעיל אותנו הוא שונה. אני לא ממש משפיע עליו והוא לא ממש משפיע עליי, אני לא חושב שזה משהו מהותי בציור של כל אחד מאיתנו. אבל גם אם זה לא מהותי זה נחמד".
איל: "אני חושב שהנוכחות של הציורים גם קשורה לנושא של פיזי ומטפיזי- זה משהו שאנחנו עושים יחד, אז היה גוף של עבודות שלי, שאפילו אם לא הושפעו מבחינה פורמלית מהעבודות של חנן, הן הושפעו מהידיעה שהן יהיו ביחד. מה שמעניין באמנות אי אפשר למדוד".
[caption id="attachment_7626" align="aligncenter" width="750"]
״קטורת״, איל דניאלי, שמן על בד, 2017. ״ללא כותרת״, חנן שלונסקי, טמפרה שעווה על בד, 2016[/caption]
חנן: "דבר אחד שעבר לי בראש כשעבדנו על התערוכה זה שאמן עובד לבד, אני לא סובל שיש מישהו לידי. בימים שהיה לי אסיסטנט, כשהוא היה נושם, הוא היה מפריע לי. אני רוצה לעבוד לבד בסטודיו, זו פעולה אינטימית. מצד שני, אתה משתף פעולה עם עשרות ציירים מתים, ולשתף פעולה עם צייר חי זה דווקא מעניין".
מהו מעמדו של הציור במציאות של היום, כשאנו נחשפים להמון דימויים בכל יום?
חנן: "אני חושב שהציור רק הולך ומתחזק. ככל שהמדיה הדיגיטלית נהיית נפוצה יותר, הציור נשאר הדבר האנושי, החומרי. יש חזרה מטורפת לחומריות בציור כי יש איזשהו צורך אנושי בסיסי לזה. יש בעיה עם דימויים, הם הפכו לחלשים יותר, בגלל התפוצה המטורפת שלהם. אבל הציור עצמו כפעולה, אין לי ספק שהוא הולך ומתחזק".
[caption id="attachment_7634" align="aligncenter" width="750"]
ללא כותרת, חנן שלונסקי, טמפרה שעווה על בד, 2016. ״משתפי פעולה״, איל דניאלי, מקלות צבע שמן על ניר מוצמד לבד, 2017[/caption]
קצת על האוצרות, למה החלטתם לתלות את הציור של האישה העירומה ליד סדרת הציורים של החסידי?
איל: "חלק מזה היה קצת בבדיחות הדעת, יש את האלמנט המובן מאליו וקצת מתריס של גברים חרדים ונשים עירומות. לא רק שזה לא עובד ביחד, יש פה גם איזושהי קריאת תיגר מסוימת. יש את הציור של האישה העירומה עם ההילה מסביב לראש, אז יש כאן את העניין של הקדושה גם. האמת היא שלא הקדשנו לזה הרבה זמן. התערוכה הייתה כבר תלויה לפני כמה ימים. גם בעניין הזה שיתוף הפעולה הוא איזושהי רמה של יכולת פירגון, גם יכולת של לשים בצד תחרותיות, ומצד שני גם של הכרה בעבודות אחד של השני, וגם איזושהי דינמיקה אישית בינינו".
[caption id="attachment_7633" align="aligncenter" width="750"]
ללא כותרת, חנן שלונסקי, טמפרה שעווה על בד, 2015. ״קטורת״, איל דניאלי, מקלות צבע שמן על נייר מוצמד לבד, 2017[/caption]
תכננתם מראש לתלות את ציורי העשן שלכם אחד ליד השני?
חנן: "לא, אבל יש בזה משהו שמעורר מחשבה. יותר מאשר אם הכל היה אחיד. אני חושב שתערוכה טובה היא ציורים טובים, לא אוצרות טובה. אם הציורים לא טובים לא משנה תלייה טובה. לאיל יש הרבה ניסיון באוצרות. הוא בעל גלריה ואני סמכתי על שיקול דעתו. ההחלטה לערבב את העבודות, למרות שיש פה שני חללים שאפשר להפריד, דווקא מוצאת חן בעיניי. לא ברור מה הקשר בין הדברים, הוא קצת גס וקונטרסטי".
איל: "אני עובד בסדרות וחנן לא, זהו עוד קונטרסט – אישה אחת אל מול סדרת גברים חסידים. זה בעצם ציור אחד וקבוצה של ציורים. יש ציור אחד של נושא וקבוצה של אותו נושא. כך יכלנו לעשות וריאציות לנושאים השונים. נוף לעומת גוף. האוצרות היא לא מכוונת, היא גם לא מקרית. כשידענו שעושים ביחד תערוכה כבר אז זה היה פחות מקרי. אבל האוצרות פה היא פועל יוצא של הדינמיקה בינינו, שהיא לא פורמלית. נכנסו לגלריה וזה עבד יחד כי אוצרות לא חייבת להיות מכוונת כל הזמן. יש איזושהי נטייה לתערוכות שמתחילות לאייר קונספט. ובעניין הזה יש לנו הסכמה".
חנן: "כוחו של הוויזואלי, לא צריך את הטקסטואלי. יש קטלוג ויש טקסטים. אבל זה לא חייב להיות חלק מהתצוגה. לא צריך את התיווך – What you see is what you get".
[caption id="attachment_7620" align="aligncenter" width="750"]
״כבש את ניו-יורק״, איל דניאלי, פסטל על נייר, 2017 – ללא כותרת, חנן שלונסקי, טמפרה שעווה על בד, 2016[/caption]
איל, החסידים בציורים שלך הם מישראל או מארה"ב?
איל: "את חלקם אני מצלם בברוקלין ואז מצייר מהצילומים. חלקם אני לא יודע מאיפה הם כי לקחתי דימויים מהאינטרנט. זה מעניין אותי מבחינת המוטיב והשפעה של המרחק. איפה שזה לא יהיה, כולם מזהים מי זה או מה זה. פה אני מתעסק בנושא שהמוטיב הויזואלי הוא עיקבי בכל מקום. חסיד בברוקלין הוא זהה לחסיד ממאה שערים. יש את הניואנסים שאולי הם יבדילו ביניהם, אבל כל מי שנכנס לתערוכה מזהה שזהו חסיד. אמריקאי בניו יורק שנכנס אליי לסטודיו ידע שזה חסיד. אני מצייר אנשים עם כובעים כבר הרבה שנים, יש בזה משהו ויזואלי שמעניין אותי".
אתה מצייר רק את הצללים שלהם.
איל: "ציור צללית טוב בעצם מכיל בתוכו את הנפח, הם לא שטוחים. זה ההבדל ביני לבין עושה צלליות. אני כבר הרבה שנים מצייר צלליות, אני מתעמת בעצמי עם הבעייתיות שצללית לא תהיה גראפית אלא ציורית. אני חושב שהמודעות לפנים שונה. לצללית גראפית אין מודעות לפנים, אלא רק לחוץ. אותי לא מעניין רק החוץ. כשאני מצייר את הצלליות הן לא מתחילות בקו מתאר אלא מהפנים".
"משתפי פעולה", איל דניאלי, שמן על בד, 2017 / ללא כותרת, חנן שלונסקי, טמפרה שעווה על בד, 2016
חנן למה עברת מהעיגולים האבסטרקטיים שעשית לפני שנתיים לפוינטליזם?
חנן: "העיגולים האלה היו ניסיון לברוח מהדימוי, ולא הצלחתי לברוח, הרגשתי שאני לא שלם עם העבודות. הרגשתי כמו פסנתרן שמנגן עם יד אחת. יש לך שתי ידיים אז תנגן עם שתיים, אם אני יכול לצייר דימוי אז ההימנעות נראתה לי מיותרת. הפוינטליזם בעצם קשור לכיסויי, לא למחקר אופטי. בציור כל כיסוי הוא גילוי. אתה שם מעל אינפורמציה חדשה. התחלתי לכסות ציורים של חברים.
המתודיקה שפיתחתי עובדת ככה: אני מצייר ציור רגיל בצבע של הנוף מהסטודיו בכפר בו אני גר. מעל השכבת צבע הרגילה אני מכסה בנקודות בצבע שחור, לבן ואפור. מה שכהה (כחול) אני מכסה בשחור, מה שבהיר (צהוב) אני מכסה בלבן. שאני מגיע לירוק ולאדום מתחיל משחק כי לשניהם אותו טון. בציור של הנקודות אני מכבה את הראש שלי ונותן לפרספציה לעבוד, נותן לחוש הראייה להחליט איפה להביא את המכה, איך לעשות אותה. המשחק של הצבעים משלימים מדליק אותי. אם אני צריך להתחרות ביוטיוב ובאינטרנט ולכן אני צריך שהציור שלי ירטוט. וזה מה שהמתודיקה הזאת עושה. אולי זה קשור לגיל, צריך בגרות מסוימת בשביל שתהיה סבלנות לעשות את זה, מה שלא היה לי לפני 10 שנים. צייר צריך לעניין את עצמו, ליצור דינמיקה בסטודיו של הפעלה עצמית. וזה נורא מעניין אותי, עליתי על משהו שאני מאוד מרוצה ממנו".
יש לכם זמן לצייר, יחד עם כל ההתעסקות בתערוכה?
חנן: "האמת שהתערוכה תקעה אותי, יחד עם ההתעסקות עם ביורוקרטיה, הפקה, קטלוג, לכתוב וכו'. בחודשיים האחרונים אני מת מגעגועים לחזור לסטודיו, לעבוד בשקט, זאת האמת. איל עבד עד הרגע האחרון. הוא עלה למטוס עם ציור רטוב. הוא בתקופת עבודה טובה".
איל: "יש את הדחף לעבוד ובמשך השנים בעצם כל דבר עומד בדרך לזה: משפחה, ילדים, זו מין תחרות. כמו אישה, עוד מקום שהמחויבות לו היא מאוד גבוהה. אי אפשר תמיד להסביר את זה לאנשים שאין להם את זה. אין בזה הבטחה כלכלית. כששאלו אותי בניו יורק איפה אני מציג הייתה מין תמיהה, למה לנסוע עד לשם, מקום שלא שמעו עליו, ועניתי על זה "כי הזמינו אותי". ההזמנה עצמה היא סיבה שאתה בא ואתה מציג, הזדמנות להראות מה שאתה עושה".
חנן: "עבורי זה לא מקום זר, זה המגרש הביתי שלי. חלק ממה שעובר לי בראש זה שחשוב לי שהסטודנטים שלי יראו את העבודות האלה, אני חושב שזה דבר זה מדליק. אפילו יותר מהעבודות שלי חשוב לי שיראו את העבודות של איל, יכולה להיות להן השפעה על סטודנט שיראה ויגיד "אני גם יכול לעשות כזה". היד החופשית הזאת. הכתמיות הגסה הזו, זה יכול להיות מאוד אפקטיבי, במיוחד לסטודנטים לתקשורת חזותית. אני חושב שהגלריה קודם כל משרתת אותנו, את הקהילה של המקום. השקיעו פה המון וצריך לפרגן לכל הצוות שהקים את הגלריה שהיא ברמה טובה".
[caption id="attachment_7638" align="aligncenter" width="750"]
ערב פתיחת התערוכה בגלריה ויטרינה[/caption]
בכניסה לגלריה מוצבות שתי עבודות מתחת לכותרת התערוכה שנכתבה בפחם. עבודה אחת של שלונסקי ואחת של דניאלי, שנראות כאילו צוירו בדיוק לפי אותו מודל זהה. חנן סיפר שהן צוירו לפי שני צילומים שונים, במקריות מוחלטת "אז כנראה יש משהו…". כנראה באמת יש איזשהו קשר מיוחד ביניהם, בלתי מוסבר.
משתפי פעולה
גלריה ויטרינה על שם ג'וליה מזרחי
הופיין 63, חולון בניין 6
ימים א'-ה' 10:00-17:00
נעילה: 6.7.17
כל התמונות צולמו על-ידי שחר אבני
[/column]
תגידו מה אתם חושבים על גזימת עצים?
יכול להיות שזה קשור לנושא?