הצגת תאטרון, שולחן עמוס בשוקולדים ויצירה אגדית שהולכת אחורה עד למלחמת ששת הימים: כל זאת ועוד מחכה לכם בתערוכה "נימוסי שולחן" המציגה בימים אלו בגלריה האוניבריסטאית. ישבנו לראיון עם רונית ורד, האוצרת הקולינארית של התערוכה, וניסינו לברר איך תאטרון, אוכל ואמנות חזותית משתלבים יחד לכדי אמירה מגובשת על צריכה ועל צורך.
אורית בהרל-רום, תקשורת חזותית
[/column] [column]התערוכה "נימוסי שולחן" שמוצגת בימים אלו בגלריה האוניברסיטאית של אוניברסיטת תל-אביב מתמקדת בתחום הקולינריה, ומטפלת בו מזוויות שונות ודרך ייצוגים אמנותיים שונים.מדובר בתערוכה שהיא סוג של עוף מוזר, ואין רבות כמותה בארץ. היא לא מתמקדת במדיום אמנותי אחד אלא מתפרשת על פני קשת רחבה, החל מאמנות חזותית קלאסית (ציורים, צילומים), דרך מיצגים דוממים ואינטרקאטיביים, וכלה בהצגות תאטרון שמוצגות בחלל ייעודי שהוקם בתוך הגלריה. אוכל הוא נושא רחב למדי, וככזה הוא מכתיב לתערוכה את אופיה המולטידיסציפלינארי ורחב-ההיקף. התערוכה פתוחה לקהל הרחב (בחינם!) ממרץ ועד יולי, עם תערוכה מרכזית שנשארת קבועה ובמקביל לה נערכות מיני-תערוכות חדשות, שיח גלריה עם חוקרים מתחומים שונים שקשורים לאוכל, סיורים מודרכים עם האוצרים ועוד.
“מדובר בפרויקט שנולד משיחת מסדרון בין ספי הנדלר, שהוא ראש החוג לתולדות האומנות באוניברסיטת תל אביב, לבין שרון אהרנסון-להבי שהיא ראש החוג לאמנות התאטרון”, אומרת רונית ורד, האוצרת הקולינארית של התערוכה: “הזדמנו לשרון שני מחזות של ז׳אנין וורמס, שהיא מחזאית צרפתיה מקסימה שלא רבים מכירים, בת חוגם של קוקטו ויונסקו וכמו נשים רבות בתחומים אחרים, היא לא זכתה להכרה כמו עמיתיה הגברים למרות כשרונה. וורמס כתבה הרבה מחזות קולינארים. היא מתעסקת באופן אובססיבי באוכל מזווית של ביקורת פוליטית וחברתית. הדמויות במחזות שלה, שהן בעיקר נשים, כל הזמן אוכלות. שרון אמרה לספי: קראתי את המחזות, אני חייבת לעשות איתם משהו. ספי בדיוק קיבל לידיו את ניהול הגלריה האוניברסיטאית ואהב את הרעיון של פרויקט שקשור לאוכל. ככה נולדה התערוכה, שמשלבת תאטרון, אמנות ואוכל".
[caption id="attachment_10085" align="aligncenter" width="750"]
ארבעים ותשעה ככרות הלחם של מירצה קנטור, מבט מהקומה השניה של הגלריה[/caption]
ארבעה אוצרים יש לתערוכה, כל אחת מגיעה מתחום אחר וכל אחד משלים זווית אחרת שנוגעת לתחום הקולינרי. על האספקט האמנותי הופקדו ד”ר ספי הנדלר ונירית נלסון, האוצרת החזותית. ד"ר שרון אהרנסון-להבי מביאה את הזווית התיאטרלית, ורונית ורד, האוצרת הקולינארית, מביאה את הידע הקולינרי ההיסטורי, התרבותי וגם את היכולת ההפקתית הנדרשת בתערוכה שמוקדשת כולה לאוכל.
“תהליך האצירה התנהל תוך כדי שיתוף פעולה מלא בין כל המשתתפים", מוסיפה ורד: “הדבר הראשון שעשינו, נירית ואני, היה לקרוא את המחזות, והתוצאה הסופית מאוד מושפעת מהם. המחזות עוסקים באוכל לא במובן ההדוניסטי ולא במשמעות של אוכל כדבר שמזין את הגוף אלא בכל שאר המובנים, ובעקבות זה נירית בחרה לחלק את התערוכה לשלושה חללים. האגף הראשון מתעסק באוכל בצורה מאוד פיזית, עם המיצג של מירצ׳ה קנטור ופסל הגבינה של זוהר גוטסמן. החדר השני עוסק באוכל כביקורת חברתית ופוליטית והחדר השלישי מוקדש לעודפות של מזון”.
[caption id="attachment_10088" align="aligncenter" width="750"]
הגראציות של זוהר גוטסמן מגולפות בגבינה[/caption]
חלוקת החדרים יוצרת דינמיקה מעניינת. המיצג של מירצ’ה קנטור תופס את רוב חלל התצוגה בקומה הראשונה של הגלריה, והכל מתנהל סביבו. על שולחן ענק מונחים 49 כיכרות לחם, מנוסרות במרכזן באמצעות סכין וערמת מלח נשפכת מתוכן. היצירה מציגה ריבוי מונוטוני ומתכתבת עם אלמנטים נוצריים: הלחם כגופו של ישו, הסכין הננעצת כאלמנט הבגידה והמלח הפורץ מהכיכר כדמו. “למירצ’ה יש חיבה מיוחד לסיפרה 7, לכן מוצגות 49 כיכרות שיצר אורי שפט המופלא ממאפיית לחמים. כרגע הלחמים מחזיקים מעמד מצוין אבל אורי נמצא בכוננות ליום בו הוא יצטרך לאפות עוד 49 כיכרות כדי להחליף את הלחם הישן”, מסבירה ורד.
[caption id="attachment_10089" align="aligncenter" width="750"]
הלחמים מציגים מוטיבים נוצריים[/caption]
באותה קומה מוצג גם פסלו של זוהר גוטסמן, "שלוש הגראציות" המגולפות מגבינת פרמז’ן, ומציגות בפני המתבונן/ת דילמה קשה (שעוד תחזור על עצמה במהלך התערוכה) – האם לטעום מן הפסל ולהרוס את יופיו, או להתאפק ולא להנות מהגבינה הטעימה? בערב הפתיחה של התערוכה הונחו ליד הפסל סכיני גבינה. הקהל לא התאפק ונישנש מהפסל ללא רחם. האמן עמד בצד והסתכל, מיוסר, ביצירה שלו שהולכת ונאכלת אט אט על-ידי הקהל.
[caption id="attachment_10090" align="aligncenter" width="750"]
הפסל מציב את הקהל בדילמה – האם לגלף את הגבינה או להשאירו שלם?[/caption]
בחלל השני של התערוכה מוצגות יצירות רבות שמתעסקות בפן החברתי-פוליטי. בין העבודות הבולטות נמנה “חייל של שוקולד”, מיצג שיצר האמן מיכה לורי, בו יצק דמויות של חיילים משוקולד. היצירה הוצגה בשנת 1969, ולאחר מכן הוזמנה שוב ע”י מוזיאון ישראל בשנת 1994. בתערוכה הנוכחית מוצגות למעשה שאריות של חיילי השוקולד, אלו שלא נאכלו על ידי המבקרים בתערוכה משנת 1994. השוקולד, שהתיישן ופיתח מעין קרום לבנבן, מזכיר את חיילי הטרה קוטה הידועים מסין. עוד מוצגת יצירתו של בן הגרי, “שיטת הסלאמי”, בה בחר האמן להקרין פרוסות סלמי במקרן שקפים ישן, כשהפרוסות מייצרות דפוסים שהולכים ומשתנים ככל שהפרוסות מתיישנות והשומן שבהן נמס מחום המקרן.
[caption id="attachment_10091" align="aligncenter" width="750"]
מיכה לורי, חיילים של שוקולד[/caption]
יצירה מעניינת נוספת היא "נשק ירקות" של צויושי אוזוואה. האמן נהג לבקר באזורי סכסוך בעולם, הלך עם נשים לשוק לקנות ירקות למרק, ומהירקות הרכיב כלי נשק. הוא צילם את הנשים עם כלי הנשק, ולאחר מכן ישב איתן לארוחה אותה בישלו מאותם הירקות. עבודה בולטת אחרת היא עבודתו של האמן הטורקי טונג’ה. במשך שנתיים עשה מחקר מעמיק ומצא את המתכונים לארוחות שהוגשו באירועים היסטוריים חשובים, ושחזר אותם בתמונות ובסרט.
[caption id="attachment_10092" align="aligncenter" width="750"]
נשק של ירקות, צויושי אוזוואה[/caption]
החלל השלישי מציג עבודות בנושא עודפות, והוא מכיל גם את במת התאטרון בה מוצגים שני המחזות עליהם מתבססת התערוכה. בערב הפתיחה, האוצרות בחרו למקם בחלל זה שולחן גדול ועליו שוקולדים של השוקולטיריית הישראלית איקה כהן, שם דבר בסצנת השוקולד העולמית. הבחירה למקם את שולחן השוקולדים דווקא בחדר הזה יצרה דיסוננס בין העבודות שמבקרות את תרבות שפע המזון בחברה המערבית, ובין גדודי האנשים שהתנפלו על שולחן השוקולד. ורד מסבירה כי הבחירה לא הייתה מקרית: “מוצגת בתערוכה עבודה מאוד חשובה בתולדות האומנות הישראלית, "חיילים משוקולד" של מיכה לורי. לורי הציג את היצירה הזאת בשנת 1969, אחרי האופוריה של הניצחון במלחמת ששת הימים, כשדמות החייל הייתה הדבר הכי מקודש בתרבות הישראלית. כשהוא הציג את היצירה הוא לא ידע אם האנשים בקהל יאכלו אותם או לא. אז הוא מציג את החיילים משוקולד ואנשים מתנפלים עליהם, קוטמים ראשים וידיים ואוכלים את החיילים עד שאי אפשר לזהות אותם. בשנת 1994 מוזיאון ישראל מזמין את העבודה בשנית ולורי שוב יוצק דמויות של חיילים. הקהל בפתיחה מוזמן לאכול מהם, ושוב עולה השאלה מה יבחרו האנשים לעשות. המוזמנים אוכלים את החיילים עד לשלב בו ממש צריך לעצור אותם".
[caption id="attachment_10083" align="aligncenter" width="750"]
שולחן השוקולדים יוצר דיסונאנס בין המוצגים בחדר לבין האנשים הגוהרים מעל השולחן, ומתכתבת עם עבודתו של מיכה לורי "חיילים של שוקולד"[/caption]
"בתערוכה שלנו איקה הכינה שוקולד כשוקולד, לא בדמות חיילים. לא התיימרנו ליצור מזה אמנות אבל כן רצינו לבחון מה הדינמיקה שתיווצר סביב שולחן כזה, מה האופן בו אנשים מתנהגים בפועל בניגוד למה שהשם “נימוסי שולחן” מחייב אותם. מישהו צילם סרטון והעלה אותו לרשתות החברתיות בו ממש רואים את האנשים מתגודדים סביב השולחן, אוגרים במפיות עוד ועוד שוקולד, חלקם אפילו מכניסים שוקולדים לכיסים. נוצר תיעוד של דינמיקה אנושית סביב שולחן של אוכל וזה אחד הדברים שניסינו לחקור בתערוכה. המטרה היא להפוך את הגלריה למוקד בשיח הקולינארי והתרבותי, שמבטא כל מיני צדדים. לא סתם בחרנו בשם “נימוסי שולחן”. נימוסים הם המעשה התרבותי במירכאות שכולנו הלבשנו על עניין האוכל שהוא קודם כל צורך גופני“.
[caption id="attachment_10093" align="aligncenter" width="750"]
שולחן השוקולדים של איקה כהן[/caption]
ורד, חוקרת אוכל מוערכת וכתבת המדור “פינת אוכל” במוסף הארץ, מתנסה בפעם הראשונה באוצרות קולינארית. מדובר בתפקיד שהוא מין שעטנז בין אוצרת אמנות, היסטוריונית של אוכל, מומחית קולינארית ומפיקה, והיא מלהטטת בין התחומים במומחיות רבה ומרשימה. “עבדתי בשיתוף פעולה עם נירית ועם הבמאים היוצרים והמעצבים של המחזות, וכמובן עם האמנים המציגים בתערוכה. עבדתי ביצירת שיתופי פעולה, למשל בין מירצה קנטור לאורי שפט מ”לחמים”, בעזרת נירית. גם העבודה של זוהר גוטסמן עם פסלי הפרמזן התאפשרה במסגרת שיתוף פעולה דומה. מהי אוצרות קולינרית? בדיוק זה. עבדנו יחד ארבעתנו, ספי הנדלר, שרון אהרונסון להבי, נירית נלסון ואני, והיה לנו חשוב לנו שגם בערב הפתיחה וגם בערבים שאחריו תהיה בחינה של אוכל מכל התחומים. אפרופו היצירה של זהר גוטסמן, היה חשוב לי שגם יאכלו. הרי התערוכה דנה באוכל, היא לא יכולה להיות מנותקת ממנו לגמרי. גם מי שמגיע לראות את ההצגה בסופה אוכל את התפאורה. למעשה זה מה שאני עושה במדור שלי במוסף הארץ: לא מתכונים ולא ביקורת מסעדות. אני מנסה להסתכל על אוכל מזוויות של תרבות, אנתרופולוגיה, היסטוריה, אמנות. אני מנסה להבין איך אוכל מעצב את הזהות שלנו, וזה מה שניסינו לעשות בתערוכה. אז נכון שאוצרת קולינארית זה טייטל קצת משונה אבל זה מה שאני עושה ביום יום שלי. אני באמת מאמינה שאוכל הוא הרבה יותר מסך הטעם הפשוט, או העובדה שהוא צריך להזין את הגוף שלנו, לכן התערוכה הזאת היתה טבעית עבורי. זה פרויקט מקסים וכל מי שעבד על הפרויקט הזה, ארבעתנו ועוד הרבה מאוד אנשים טובים, עשו זאת בהתלהבות ומכל הלב”.
[caption id="attachment_10086" align="aligncenter" width="750"]
בן הגרי, “שיטת הסלאמי”, האמן בחר להקרין פרוסות סלמי במקרן שקפים ישן[/caption]
התערוכה פתוחה לקהל הרחב עד ה31.7, והחל מהשבוע של ה8.4 יתנהל בכל יום חמישי שיח גלריה עם חוקרים ומרצים מאוניברסיטת תל אביב בנוגע לאוכל בתחומי הספרות, הקולנוע, ההיסטוריה, אמנות ויזואלית ועוד. בכל יום שישי יתקיים סיור מודרך עם אחד האוצרים בתערוכה. ב3.5 תיפתח תערוכה קטנה במסגרת אירועי “נימוסי שולחן” שסוקרת תפריטי מסעדות בארץ ישראל, משנות ה-20 ועד ימינו. אם אתם רעבים לקצת אמנות, זה המקום.
נימוסי שולחן: אומנות, תיאטרון, קולינריה
אוצרים: ד"ר ספי הנדלר, ד"ר שרון אהרנסון-להבי, נירית נלסון ורונית ורד
הגלריה האוניברסיטאית לאומנות ע"ש גניה שרייבר ויד מישל קיקואין
שער 7 אוניברסיטת תל-אביב ממפגש הרחובות איינשטיין/ חיים לבנון
פתיחה: 8.3.18
נעילה: 31.7.18
הכניסה לתערוכה בחינם, הצגות וסיורים בהזמנה מראש ובתשלום.
[/column]
