
ספרי הסקיצות של ניני ורשבסקי, אדריכל וראש המחלקה לעיצוב פנים ב-HIT, חושפים את הזרם הרגשי הסמוי שזורם בכתליו של כל בית שאי פעם תכנן. הכירו את פרויקט "בתים כואבים".
ניני ורשבסקי, ראש המחלקה לעיצוב פנים ב-HIT
[/column] [column]הבית הינו החלל המרכזי המכיל את חיינו, המקום בו נטבעים זיכרונותינו הקדומים ביותר. המקום בו נוצר הכאב הראשוני. הבתים שאדם בונה במהלך חייו מגלמים בתוכם את הניסיון ליצור בית חדש, אחר, נטול כאבים, אשר יוכל לתקן את אותו כאב ראשוני, כאב הבית בו גדלנו.
[caption id="attachment_9675" align="aligncenter" width="750"]

הייתי שם. תכננתי את הבתים הללו, בניסיון לבנות פנטזיות של אחרים. החל בשאיפה להעתיק ולשכפל סגנונות חיים נחשקים ועד לניסיונות להמציא שפה חדשה – הרצון תמיד היה להציג תמונה יפה, שלמה ונטולת כאב.
[caption id="attachment_9677" align="aligncenter" width="750"]
בנקודה מסוימת במסע שלי, עלה בי הרצון לחזור אל אותם הבתים אותם תכננתי ובהם חייתי, לזכור בפירוט את החללים ואת המחשבות והרגשות שמילאו אותם. התחלתי לחקור את שלבי התכנון השונים ואת התחושות שליוו אותי בתהליך היצירה.
[caption id="attachment_9678" align="aligncenter" width="750"]
התיעוד האותנטי ביותר שמצאתי היו אותם דפים ששימשו, ועדיין משמשים אותי, ספק יומן ספק סקיצות של רגעים. מעין יומן-חיים שנכתב ללא תכנון ראשוני וללא כוונה להישמר. דפים עמוסים ודחוסים עד אפס מקום, שבהם כל משימה מתממשת נמחקת, וכל סקיצה, ציור או מחשבה נשמרים כזיכרון ותיעוד של הרגע בו נצרבו על הדף.
[caption id="attachment_9679" align="aligncenter" width="750"]
כחלק מהמחקר של דפי הסקיצות, שם כל מחיקה היא בנייה, יצאתי שוב אל הבתים בהם חייתי ואותם תכננתי. מנסה להבין, לחקור ולפענח אותם מחדש, שואל מה טמנו בחובם, ודרך הפענוח של אותו תיעוד, מנסה לתת להם משמעות חדשה. ככל שחקרתי והעמקתי יותר, התפתחה ההבנה שלי את עצמי.
[caption id="attachment_9680" align="aligncenter" width="750"]
הרצון לתעד ולחקור הפך לאובססיה. הדפים סודרו בסדר כרונולוגי, נסרקו ותוארכו. הייתה זו הפעם הראשונה שהבנתי את היקף הפעולה: היסטוריה אישית מקודדת, מחוקה ושמורה בקפידה.
[caption id="attachment_9681" align="aligncenter" width="750"]

ניסיונות לעשות משפחה. ניסיונות למצוא אהבה. במהלך אותם ניסיונות מרובי-המחיקות עבר עוד חודש, עברה עוד שנה וכך, בחשיפתם, הזמן מקבל משמעות חדשה. הדף שמתמלא עד אפס מקום מתחלף בדף חדש, וכך נחתם הזמן. זהו מסע פרטי שתועד מתוך החלטה נעלמת, אולם בעצם האיגוד הכרונולוגי של דפים אלו יש הצעה למסע מקביל. מסע בו כל מתבונן רשאי לשאול את עצמו מה הוא (או היא) עשה באותם זמנים, כיצד תיעד את חייו ואיך הרגיש בבתים בהם התגורר.
[/column]