באמצע נובמבר התקיים אירוע נעילת התערוכה ״מחברים״ מחווה לפרופ’ עמי דרך. האירוע כלל דברי סיכום של חברים וקולגות וסיור אחרון ומרגש. התערוכה הוצגה בגלריה ויטרינה ב-HIT מחודש יולי, ובהשתתפות 75 יוצרים שעיצבו מחוות אישיות למעצב שהשפיע כה רבות.
דנה דושקין, תקשורת חזותית
[/column] [column]עמי דרך היה בוגר בצלאל במחלקה לעיצוב תעשייתי, והקים יחד עם דב גנשרוא את סטודיו עמידב. הוא עיצב במגוון תחומים מציוד רפואי, ציוד להצלת חיים, ריהוט, תערוכות, צעצועים, תאורה ועד מוצרים. ב-2004 התמנה לראש המחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל. עבודותיו הוצגו בתערוכות רבות בישראל ובעולם. ב-5 בספטמבר 2012 נפטר במפתיע לאחר שלקה בדום לב.
[caption id="attachment_5543" align="aligncenter" width="745"]
מבט אל התערוכה[/caption]
לרגל יום השנה הרביעי לפטירתו של דרך, שנתפס כאחד המעצבים התעשייתיים המוכשרים ביותר שפעלו בישראל, הקימו תערוכה לזכרו. את התערוכה עיצבה אירה רוז'בסקי ואצרו פרופ’ עזרי טרזי ופרופ’ דנה אריאלי, דקאן הפקולטה לעיצוב ב-HIT, קולגה וחברה של דרך.
אריאלי מספרת: ״עמי היה אדם יוצא דופן עם חיוך יוצא דופן. הוא גם היה מעצב מוכשר בצורה יוצאת דופן וכל זה חבר לאתיקה שכבר לא פוגשים. בדיעבד אני מבינה שהוא היה המעצב האולטימטיבי שכן עיצוב, לפי הגדרה, מבקש להציע פתרונות לבעיות של אנשים, ואת זה עמי עשה בצורה טבעית לגמרי. יצאנו לדרך בתחושה שיהיה מרתק ללמוד כיצד עולם העיצוב הישראלי מטפל, ברמה היצירתית, בחוויה של אובדן, בזיכרון של עמי ובה בעת במעיין היצירה שנבע ממנו בצורה טבעית כל כך. גילינו, שכמו תמיד, עולם העיצוב הישראלי לא מספיק להפתיע. התערוכה מרגשת כמו האיש שחבל כל-כך שלא נמצא אתנו עוד״.
המונח ״תורת המחברים״ – או ״התנ״ך של המחברים״ – הוא מונח שטבע דרך.
הוא מתייחס לאחד המרכיבים הבסיסיים ביותר בעולם העיצוב, המחבר. מהו מחבר? מה מתחבר למה? וכיצד? שאלות אלו ואחרות עולות מתוך כך, וההבנה כי בלעדיו אין עיצוב שלם.
[caption id="attachment_5549" align="aligncenter" width="745"]
דוברי הערב בכניסה לגלריה ויטרינה[/caption]
באירוע נעילת התערוכה נשאו דברים מעצבים, חברים וקולגות של דרך: חנן דה לנגה, נעמה שטיינבוק, טלי זכרוני, עודד פרידלנדר, דב גנשרוא, חיים פרנס, תמיר שפר, אלכס פדואה, קובי סיבוני, עופר זיק, מיה דבש ועזרי טרזי. הראשונה דקאן הפקולטה אריאלי שציינה שהייחודיות בתערוכה היא אסופה של 3 דורות, תלמידיו של דרך, קולגות ומוריו. היא סיפרה שבשיחות רבות שקיימה עם אדולף דרך, אביו של דרך, על האהבות שלו, הוקסמה לגלות על אהבו הגדולה לים, שהובילה אותו להתגייס לקורס חובלים וכמובן על אהבתו לעיצוב.
[caption id="attachment_5545" align="aligncenter" width="745"]
העבודה של תמיר שפר, עם מכנסי "מרינס אוריגינל"[/caption]
תמיר שפר, ראש המחלקה לתקשורת חזותית סיפר על החברות והדרכים המצטלבות שלהם לאורך השנים. שפר סיפר שהכירו כבר מילדות בעיר חיפה, למדו ביחד בבית ספר, שניהם התגייסו לחיל הים ובהמשך הגיעו לתחום העיצוב ולמדו עיצוב תעשייתי. לימים, שניהם הפכו לראשי מחלקה, חלקו קולגות וחברים משותפים והתחברו. שפר סיפר שאחד מהדברים הזכורים לו במיוחד הוא שדרך היה מגיע עם מתנות לא צפויות. למשל, יום אחד הגיע דרך לביתו עם מכנסיים צבאיות, של מרינס, ואמר "זה לא סתם מרינס. זה מרינס אורגינל". שפר שמר את אותו זוג מכנסיים לאורך שנים, ובעת הקמת התערוכה ידע כי עליו להשתמש בהם בעבודתו האישית והמרגשת. שפר סיכם: "השכונה תתגעגע. כולל אני".
אחריו עלה קובי סיבוני, סטודנט של דרך, שסיפר על הייחודיות שלו ועל חסרונו במחלקה המורגש היטב. לדבריו, דרך היה מרצה וראש מחלקה אנושי ומבין, אשר היה מסתכל לסטודנטים בגובה העיניים. סבוני נזכר שדרך אהב לתפוס ברוח שטות את הסטודנטים מאחורה בצווארם, להבהילם ולהצחיקם וכך גרם לסטודנטים לשכוח לרגע את הלחץ והעומס של ההגשות.
[caption id="attachment_5555" align="aligncenter" width="745"]
עזרי טרזי ומאחוריו גופייה מ"דור הגופיות"[/caption]
הדובר האחרון היה עזרי טרזי, שהיה קולגה וחבר קרוב של דרך. טרזי סיפר על הבדיחות הסודיות שלו ושל דרך, על הסימנים המוסכים שלהם שמעבירים ללא מילים כאשר רוצים שאיש לא יבין. לסיכום סיפר טרזי על המשותף ביניהם לבין "דור הגופיות", מונח ששימש אותם לתאר את דור ההורים שלהם: אנשים מבוגרים, עם שפם, כרס ומנהגים של הדור הקודם. טזרי סיפר שיום אחד נפגשו האבות של שניהם והבנים הופתעו לגלות כמה גדול הדמיון – אותו חיוך, אותו שפם, אותה כרס, המייצגים את "דור הגופיות".
[caption id="attachment_5552" align="aligncenter" width="745"]
פרט מתוך עבודתו של חנן דה לנגה[/caption]
ערב הנעילה, כמו התערוכה עצמה סוכם באופן אישי, חם, אופטימי ומרגש, שמתאר כנראה הכי טוב את עמי דרך עצמו. כמו שאמרה אריאלי: "התערוכה מרגשת כמו האיש שחבל כל-כך שלא נמצא אתנו עוד״.
כל התמונות בכתבה צולמו על-ידי דנה דושקין
[/column]
