נעמה בנזימן, מאיירת, סופרת ילדים ומרצה במחלקה לתקשורת חזותית במכון הטכנולוגי חולון, זכתה לאחרונה בפרס משרד התרבות בתחום העיצוב, בעיטור הפנקס לאיור המצטיין ובפרס מוזיאון ישראל לעיצוב. כבוגרת המחלקה שזכתה ללמוד עם נעמה, בחרתי לשאול אותה מספר שאלות על מקורות ההשראה, תהליך היצירה, ההוראה במכון ועוד.
ליאת שגב, עיצוב תקשורת חזותית
[/column] [column]בנזימן קיבלה את פרס משרד התרבות בזכות מכלול עבודות, ביניהן ספרי הילדים שכתבה ואיירה בשנים האחרונות, תערוכת היחיד "מי שעומדת מלפני, מאחורי ומצדדי", כרזות בנושאים חברתיים, איורים ושערים למגזינים, והסדרה "מרחב פוטנציאלי" שהוצגה בבית בנימיני בשבוע האיור 2015. עיטור הפנקס ניתן על הספר "הצרצר התיר" מאת לאה גולדברג, בהוצאת ספרית פועלים. בקיץ זכה הספר "אמיליה" במדלית כסף בפרס מוזיאון ישראל לאיור ע"ש בן יצחק.
מהם מקורות ההשראה שלך? איך בכלל מתחיל כל פרויקט?
לכל פרויקט יש סיפור משלו. ככלל, אפשר לומר שהתכנים קשורים לזיכרונות ולחוויות מהילדות שלי, ולפעמים לדברים שאני רואה אצל הילדים שלי או אצל ילדים אחרים. אני מקווה ליצור מפגשים שייקחו אותי אל מעבר לגבולות הטכניקה, הדמיון והיכולת שאני כבר מכירה. מעניינים אותי שיתופי פעולה שהופכים את התהליך לדינמי ומציעים נקודות מבט אחרות.
[caption id="attachment_6688" align="aligncenter" width="745"]
תמונה מתערוכת היחיד "מי שעומדת מלפני, מאחורי ומצדדי". גלריה פריסקופ, אוצרת: מירב רהט[/caption]
בתערוכת היחיד שלי שהוצגה לאחרונה בגלריה פריסקופ, בדקתי את היחסים בין דו ממד לתלת ממד ובין אובייקט לצל, על ידי המרת איורי קו לחיתוכי לייזר. כל זאת בעבודה משותפת יחד עם המעצב דורי אורין, בן זוגי, והאוצרת מירב רהט. בתערוכה "יותר שחור מעגול" יצרתי עם הקרמיקאית מוריה אדר פלקסין סדרת עבודות שעסקה בחיבורים בין איורים על נייר וגופים קרמיים. כשאני מאיירת ספר אני מחפשת (גם) התבוננות לא לינארית, משחק עם הפורמט, קשר בין טיפוגרפיה ודימוי. דווקא בגלל שאני עובדת עם הרבה ביקורת עצמית, אני מנסה להכניס אלמנטים מקריים ולא צפויים. זה כיף, שומר על סקרנות ומאפשר לי ללמוד, לשחק ולהתפתח.
[caption id="attachment_6684" align="aligncenter" width="745"]
כפולה מתוך "הצרצר התיר"' מאת לאה גולדברג, הוצאת ספרית פועלים[/caption]
האם הייתה לך תחושה שתזכי?
לא היתה לי שום תחושה כזו, להפך. מאוד שמחתי והופתעתי.על הזכייה בעיטור הפנקס נודע לי באיחור. חלוקת הפרסים היתה בסוף כנס שדווקא הייתי בו, אבל נקבעה לי פגישה שאילצה אותי להפסיד את סיומו. אם הייתי חושבת שאזכה הייתי מבטלת אותה, אבל האפשרות הזו לא באמת עלתה בדעתי.
על מה את עובדת בימים אלה?
אני עובדת על ספר ילדים חדש שכתבתי, שיראה אור בהוצאת "עם עובד". הספר עוסק בסכסוך בין שני חברים. החיבור בין התוכן ובין השפה הויזואלית מעניין אותי, ובמקרה הזה מוביל אותי לעבוד בשני צבעים בלבד. אני בשלבים ראשוניים של התהליך אבל מבחינת האיור עצמו, אני מנסה לסמוך יותר על כתב היד שלי, להביא אותו יותר לידי ביטוי ולשמור על החופש והתנועה שיש בסקיצות.
[caption id="attachment_6685" align="aligncenter" width="745"]
כריכת הספר "הכובע הגבוה של אלברט", קוריאה[/caption]
האם יש פרויקטים מסוימים שאת מתרגשת במיוחד ליצור?
אני מאמינה שיש קשר מסוים בין מה שעובר עלי כשאני עובדת ובין מה שחווה הצופה או הקורא. אני משתדלת לדייק, להיות כנה, לגעת בתוכן מהותי ואמיתי. אני עובדת הרבה ואף פעם לא יודעת מה יתקבל, מה יובן, אל מי זה ידבר, מה יצליח. מרגש אותי כשיש פידבק לעבודה שלי.
במה שונה תהליך האיור כשאת מתבקשת לאייר ספר של סופר אחר לעומת ספר שאת כתבת?
איור לטקסט שאני כותבת מאפשר שליטה על היצירה כולה. תמיד אפשר לשנות משהו- טקסט, מקצב, חלוקה, פורמט, צבעוניות, וגם את סוף הסיפור. זה מאוד מאתגר ומספק ובה בעת מאוד מתיש ומבלבל. כשאני מאיירת טקסט של כותב אחר זה הרבה הרבה יותר קל.
[caption id="attachment_6683" align="aligncenter" width="745"]
כפולה מתוך "אמיליה", מאת נעמה בנזימן, הוצאת עם עובד[/caption]
איך משתלב הלימוד במכון בתוך העשייה שלך? האם יש רגעים בהם את מרגישה שהוא תורם לך כמאיירת וסופרת?
ההוראה מחדדת את ההתבוננות. אני אוהבת ללמד, בעיקר כשאני מנחה פרויקטים אישיים. אני חושבת שהעבודה הופכת משמעותית כשאנחנו יכולים "לשים את עצמנו" בתוכה. לא להשאיר את האישיות שלנו מחוץ לכיתה אלא ליצור מתוך המקומות שמעניינים אותנו. הספר "ילדי החול" שערכתי וראה אור בהוצאת המכון ועירית בת ים הוא אחד הפרויקטים המרתקים שעשיתי, והוא דוגמה לשיתוף פעולה שלא הייתי יכולה להנחות בשום מסגרת אחרת. תהליך מורכב שנמשך כשלוש שנים, של דיאלוג, כתיבה ואיור בין סטודנטים של המכון וקבוצת כותבים יוצאי אתיופיה.
כל הצילומים באדיבות נעמה בנזימן
[/column]
