סִימָן קְרִיאָה

שפה, אחד הכלים הקדומים והמרתקים ביותר של בני האדם, משתנה בהתאם למקום, לזמן ולחברה בהם היא מדוברת או נכתבת- ממש כמו עיצוב. פרויקט הגמר של יונתן אנגלר, סטודנט לעיצוב תעשייתי במכון, חקר את קו התפר שבין שפה ועיצוב.

יונתן אנגלר, בוגר המחלקה לעיצוב תעשייתי

שפה היא אחד הכלים הקדומים, השמישים והמרתקים ביותר שעיצב האדם. השפה אמנם לא עשויה מהזרקת פלסטיק או פח מכופף, אך גם היא, בדרך כזו או אחרת, מוצר – היא כלי שנוצר על ידי בני אדם כדי לשרת פונקציה מסויימת, היא עוברת תהליך התעצבות בהתאם למקום, לזמן ולחברה בהם היא נמצאת וגם אותה ניתן לרכוש. עם המחשבה הזו, לצד נקודות השקה נוספות בין תחום עיצוב המוצר לבין עולם השפה והבלשנות, התחלתי למפות ולהרכיב את פרויקט הגמר שלי במחלקה לעיצוב תעשייתי במכון הטכנולוגי בחולון, בהנחיית נעמה שטיינבוק. 

לפי מילון ספיר המקוון, שפה היא “מערכת של סימני תקשורת וסמלים המאפשרת לקודד ולארגן מידע בעל משמעויות רבות”. בקיצור – כלי תקשורת. היא משמשת כמתווך בין הדובר/ת, האדם היוצר, המעצב את הרעיון שבראשו לכדי מילה או משפט, לבין אדם אחר, המשתמש במידע שקיבל. למעצבים יש תפקיד דומה, אך במקום צלילים ואותיות אנחנו משתמשים באובייקטים בכדי לתווך למשתמש/ת משמעויות שונות הנוגעות למהות החפץ, אופן השימוש בו ותפקידו בעולם.

מחקר סמנטי בצורת יסוד (צילינדר) – יציקת משמעות באמצעות מניפולציה צורנית 

החפיפה שסיקרנה אותי ביותר בין שפה ועיצוב היא בתחום המשמעות, הסמנטיקה. המושג Product Semantics (“סמנטיקה של מוצרים”), כפי שנטבע על ידי קלאוס קריפנדורף וריינהארט באטר בספרם משנת 1984, מתייחס ל-“חקר האופן בו אנשים מייחסים משמעויות לחפצים ומתקשרים איתם […] וכן אוצר המילים והמתודולוגיה לעיצוב חפצים בראי המשמעויות שהם עשויים ללבוש בעיני המשתמשים בהם.” 

הנושא זכה להתייחסות מעמיקה גם בספרו של דון נורמן, The Design of Everyday Things, בו המחבר בוחן את תכונת “המזמינוּת” (Affordance) של מוצרים שונים. מדובר במונח המתייחס ליכולת של חפצים לתווך למשתמשים את האפשרויות הטמונות בהם – מה תפקידם? ממה הם בנויים? כיצד מפעילים אותם? בשיח העיצובי של ימינו, מתייחסים לנושא הזה לרוב במושג “קריאוּת” – גם הוא מתחום השפה. 

בחינת קונפיגורציות שונות ליצירת מחוגה

בפרויקט הגמר שלי התמקדתי בסמנטיקה כערך מוביל לעיצוב, וחקרתי את השאלה: מהו תהליך קריאת מוצר, וכיצד ניתן לצמצם אותו לפרטים הבסיסיים ביותר? על מנת לענות על השאלה, בניתי שיטת עבודה לניתוח חפצים, פירוקם והרכבתם מחדש תוך התמקדות במרכיבים החיוניים ביותר ל”קריאתם”. 

בשלב הראשון של התהליך, בחרתי אובייקט למחקר; החלטתי להתמקד בחפצי היומיום, הנפוצים בכל העולם ומשמשים אותנו לפעולות פשוטות ובסיסיות (בדומה למאפייני השפה המדוברת). לאחר מכן, פירקתי את האובייקט לרכיביו “הקריאים” ביותר, והרכבתי סכמה מינימלית של כל אובייקט המתמקדת במאפייניו הפונקציונליים. דוגמא טובה לרכיב סמנטי מובהק הוא חריץ של קופת חסכון – חור קטן במיכל שמצליח לתווך בקלות ובפשטות את אופי האובייקט ואת אופן השימוש בו.

בעת בניית האובייקט, בחנתי אפשרויות שונות ליצירת חפץ המבצע את הפונקציה שלו ומצליח “להסביר” את עצמו בקלות, תוך שימוש במינימום חומר ותהליכי עיבוד. לבסוף, כשבידי סכמה שימושית תלת ממדית של כל אובייקט, דייקתי את עיצוב החפץ ואת האופן בו הוא מתקשר. כך, נוצר אובייקט חדש – שונה במידה כזו או אחרת מהאייקון המוכר לנו, אך מכיל את הבסיס הסמנטי שלו.

אייקונים מופשטים של סביבון, קופות חיסכון, מכוניות צעצוע ומחוגה (מימין לשמאל)

סביבון

האובייקט הראשון שעיצבתי היה סביבון. אם לשים את ההקשר התרבותי של חנוכה בצד, מהותו של הסביבון נעוצה – תרתי משמע – בחודו. זהו אובייקט בעל נקודת השקה יחידה עם הקרקע, עליה ניתן לאזן את משקלו באמצעות סיבוב. בשל השימוש בציר אנכי, סביבונים לרוב מיוצרים באמצעות החסרה מגוש חומר על גבי מחרטה, מה שמוביל למגוון מוגבל של אפשרויות צורניות. הרצון להדגיש את תפקידו החיוני של החוד הוביל אותי לפעולה יחידה של ניקור במרכזה של יריעה, אשר מייצרת מבנה רחב וקרוב לקרקע שמתאזן על החוד שנוצר, ואף מאפשרת לסביבון להסתובב לאורך זמן רב למרות משקלו הקל. 

ניסיונות חומריים לסביבון

בחרתי לשמור על פשטותו של הסביבון, העשוי יריעת אלומיניום בעובי מילימטר וחצי. בסופו של תהליך נוצר אובייקט שחוצה את קו התפר שבין חומר לחפץ באמצעות מניפולציה חומרית אחת – כבישה. צורה זו, שהינה נגזרת של טכניקת הייצור, מוסיפה לסביבון ערך נוסף – האפשרות לערום את הסביבונים האחד על השני.

סביבונים

קופת חיסכון

מאז העדויות הראשונות להן מהמאה השנייה לספירה, נוצר מגוון רחב של קופות חיסכון, כשכל אחת נושאת עימה עדות למקום ולעת בו עוצבה – קופות חרס פשוטות, הקופות הכחולות של קק”ל וכמובן, הסוג המוכר ביותר כיום, קופות החזיר הוורודות. חלקן נועד לשבירה וחלקן לשימוש חוזר, חלקן לילדים וחלקן למבוגרים, אבל פרט אחד משותף לכולן – החריץ. החריץ הצר מגדיר למשתמש את סוג האובייקטים שאמורים להיכנס אליו: מטבעות. 

בתהליך הבנייה של הקופה, בחנתי כיצד ניתן לייצר את החריץ מהחומר עצמו. את התשובה מצאתי במניפולציה פשוטה על צינור – לחיצה רוחבית משני צדדים מקבילים מייצרת רווח צר שמתפקד כחריץ השחלה. הצינור עצמו, שמתכתב עם צורת המטבעות, משמש ככלי ההכלה. כשהצינור משמש לי כעוגן, התחלתי לבחון את המשתנים האחרים במשוואה – סוגי חומר, עובי דופן, כיוון ואופי הלחיצה כמו גם פרופורציות ויחסים בין הצינור למעיכה.

ניסיונות בחומרים ופרופורציות לקופת חיסכון

לבסוף, בחרתי בצינור נירוסטה בעובי 1.5 מ”מ, בעל אופי עמיד וחזק שמתאים לאחסון כסף. עיצבתי קופת חיסכון בשלושה גדלים שונים: בינונית, שמאזנת בין הצינור לבין המעיכה; קטנה, כמעט בגודל ארנק, שמתמקדת בשינוי המבני שחל בצינור; ואחת גדולה, שחוגגת את “הצינוריות” שלה, וכל מטבע שנכנס לתוכה כמו נופל נפילה ממושכת בבאר משאלות. לכל הקופות פקק שעם שאוטם את המיכל ומשמש כתחתית, עד שיגיע הזמן לספור את הכסף.

קופת חיסכון. מימין: בשלושה גדלים – בינונית, קטנה וגדולה; משמאל: מבט צד 

מכוניות צעצוע

מכוניות אמנם נועדו להתגלגל, אך לא כל אובייקט שמתגלגל הוא מכונית. העוגן הסמנטי של מכוניות הצעצוע טמון בדימוי מעולם אחר – עולם הרכבים. ראשית, בחנתי את הסכמה הבסיסית של מכונית הצעצוע – גוף מרכזי בעל ארבעה גלגלים. כצעד ראשון, במטרה להמעיט ברכיבים, הגלגלים והציר אוחדו לכדי מוט יחיד המוחזק במסילה. גוף המכונית צומצם לכדי קליפה חיצונית עשויה פרופיל אלומיניום מלבני. כדי למנוע מהמוט לחרוג ממקומו, הגבלתי את התנועה שלו בעזרת גומייה. 

מכונית הצעצוע הבסיסית מפורקת לחלקיה: פרופיל אלומיניום, שני מוטות עץ וגומייה צבעונית

האתגר הבא היה דיוק הצורניות והפרופורציות של חלקי המכונית. מעבר לפתרון טכני, הגומייה שימשה גם כאלמנט גרפי שמסייע בפענוח המכוניות. לבסוף, עיצבתי סדרה של שלוש מכוניות – מכונית הפרייבט הסטנדרטית, אוטובוס קומתיים ומשאית בעלת אזור מטען. שלוש המכוניות משחקות זו עם זו ביחסי גודל, מבנה וצבע, וכולן מורכבות משלושה חלקים בלבד. 

סדרת מכוניות צעצוע: פרייבט, אוטובוס ומשאית 

מחוגה

לסיום, בחרתי בכלי שימושי מאוד למעצבים, וכזה שאני אוהב במיוחד – מחוגה. אמנם קיימים מנגנונים רבים לשרטוט עיגולים, אך האייקון הנפוץ ביותר למחוגה הוא של שתי רגליים המחוברות בציר, והמרחק בין שני קצותיהן קובע את רדיוס העיגול. רגלי המחוגה הן סמל כל כך מוכר, שבחרתי להתחיל את בניית האובייקט משני מוטות בלבד – האחד עשוי מתכת ומחודד בקצהו, לשמש כחוד; השני חלול – צינור – להכלת מוט העופרת. כאן עלתה השאלה – כיצד מוט וצינור מקבילים יכולים לייצר ציר?

חלקי המחוגה: צינור פליז, מוט ברזל, מוט עופרת, אומים וברגים 

כפתרון, יצרתי מנגנון בו הציר מתקיים משני המוטות יחדיו – מעיכת הצינור מייצרת אזור שטוח, אליו מוברג המוט לאחר שכופף ב-90 מעלות. שארית הצינור משמשת כידית. אל הסכמה הזו נוספו אום, דיסקית ובורג,  גם הם מבוססים על צורת העיגול המזוהה עם המחוגה. בסופו של התהליך, נוצר אובייקט שמשמר את האלמנטים הדומיננטיים ביותר במחוגה המוכרת לנו, אך בנוי כולו מרכיבים המהדהדים את פעולתו ומאפשר לנו ללמוד את המחוגה מחדש.

מחוגה. מימין: מבט צד; משמאל: בפעולה

אומרים שתמונה שווה אלף מילים. אני למדתי שכל חפץ הוא רומן בשלושה כרכים. בעידן שעמוס בדימויים דיגיטליים שמרצדים על מסך, השיח שלנו עם המוחשי, הממשי, התלת ממדי, נעשה דל ומנוון. בחרתי לחזור לשפת האם של כולנו, במטרה לתת במה ליופי ולחוכמה שטמונים בפשטות של המובן מאליו, ולחגוג את האינטואיציה המורכבת של השיח התמידי שלנו עם העולם התלת ממדי שסביבנו. 

כל התמונות צולמו על-ידי נועה שריקי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *