סורי זו אני, ואני לא מתנצלת על שום דבר

״תפקידנו כמעצבים הוא להשתמש בכוח שניתן לנו, לברוא ולשנות מציאות״ אומרת דניאל ויינברג, מעצבת בכל מובן של המילה. בראיון לכולעיצוב, ויינברג מסבירה איך להשתמש בכלים שכבר יש לנו כדי לברוא עולמות, קריירות ובעיקר את עצמנו.

שריי לאון, תקשורת חזותית

אז, מי זאת דניאל?

אני דניאל ויינברג, בת 38 מתל אביב, אמא לשני ילדים ועצמאית. אני בוגרת תואר ראשון בתקשורת חזותית בשנקר ותואר שני בתקשורת חזותית בבצלאל. בעלת המותג Sorry, ברנד אופנה בקונספט שחור לבן. בנוסף אני מרצה ב-HIT ובשנקר, מביימת פתיחים, מעצבת אריזות גרפיות לקולנוע ולטלוויזיה ועובדת עם כל מיני פסטיבלים ואנשים מגניבים.

איך הגעת לעסוק בעיצוב?

הגעתי בכלל מרקע של אמנות, תמיד ציירתי וגם למדתי אמנות בתיכון אז זה היה אספקט טבעי אצלי. אחרי הצבא חיפשתי לימודים שיהיו משמעותיים עבורי והבנתי שיהיה לי הכי מתאים לקחת את התחביב ואת היכולות שהיו לי ולהפוך אותם למקצוע. הלכתי ללמוד בשנקר תקשורת חזותית עם התמחות באיור. היה לי מאוד מאתגר. בדיעבד אני מרגישה שהייתי צריכה לפנות יותר לתקשורת חזותית ופחות לאיור, למרות שדרך האיור קיבלתי קשת כלים רחבה שאיתה יכלתי להתמודד עם עיצוב גרפי. בין אם זה לדעת ליצור סטוריטלינג, קומפוזיציות מעניינות או לעבוד עם צבע בצורה שפחות לימדו אז בתקשורת חזותית: כל זה תרם לי מאוד בכל פעם שבאתי ליצור עולם ולבנות שפה גרפית חדשה.

סיימתי את הלימודים בהרגשה של חוסר ביטחון וממש ירד לי מהתחום. הרגשתי שאני לא טובה מספיק. כשהגעתי למשרדי מיתוג ועיצוב עם תיק עבודות שהיה ברובו איור, לא התקבלתי לשום מקום וזה מאוד ביאס והוריד לי את התקווה והחשק. דרך בן הזוג בזמנו שהיה די ג׳יי, עשיתי כמה הזמנות להופעות ופוסטרים למסיבות. ככה נכנסתי לנישה של עיצוב למוזיקה ופתאום הייתה לי את האפשרות לשלב את יכולות האיור שלי עם יכולות העיצוב. נתתי לעצמי לבחון גבולות, למדתי לבד את כל העולם הזה וחקרתי מה עוד אפשר לעשות עם היכולות שלי. שם בעצם התחילה הזיקה שלי לעיצוב פוסטרים. זה פורמט שאני מאוד אוהבת כי הוא מספר סיפור, נותן ערכים ושפה ומכניס את הצופה לעולם יחיד במינו.

מאז כל קריירת העיצוב שלי היא עצמאית. המשכתי לעוד עבודות בעולמות של מוזיקה, אלבומים, פוסטרים ומיתוגים למוזיקאים, לוגואים לפסטיבלים של מוזיקה ואפילו הגעתי לעבוד עם אנשים בניו יורק וביפן. זה צבר תאוצה ועוד פרויקטים גדולים הגיעו לכיווני: התחלתי לעבוד עם וויקס, יוטיוב, גוגל ועוד. עשיתי עיצובים לאירועים גדולים שלהם. בנקודה הזו התחלתי להרגיש שכבר די מיציתי ושבעצם הפכתי להיות מכונה שמייצרת כל יומיים שפה גרפית שונה. היה לי קשה למצוא את עצמי בתוך כל זה, למרות שכן הייתה לי שפה וכשפנו אליי ידעו מה הכיוון שהם הולכים לקבל. בכל זאת, הייתי צריכה לעצור ולשקול את המסלול מחדש, רציתי למצוא את הביטוי האישי שלי.

איך נולד המותג שלך?

באותה תקופה המצאתי לעצמי פורמט וקראתי לו Project SevenXSeven: במשך שבעה שבועות, בכל שבוע מחדש המצאתי קונספט, ובכל יום מימי אותו שבוע העליתי פוסט איור אחר בנושא. לא שינה לי אם יצא טוב או לא, המטרה הייתה ליצור, להתנסות ולהעלות. זה היה תרגיל טוב בלהשתחרר מביקורות, להמציא את עצמי מחדש כל הזמן ולבחון גבולות.

ככל שהמשכתי ראיתי שהכל יוצא לי בשחור-לבן, גרפי וגיאומטרי. קיבלתי הרבה ביקורות טובות ואמרו לי שזה יכול להיראות טוב על טי-שירטים. זה היה משהו שתמיד רציתי לעשות אבל לא העזתי. בחרתי חמישה איורים מפרויקט האינסטגרם שלי ובשיתוף פעולה עם מעצבת אופנה יצרתי טישירט בייסיק וגופיה בשחור עם הדפסים לבנים, לנשים ולגברים. ככה נולד המותג Sorry.

שאלו אותי המון למה דווקא השם הזה ועל מה אני מתנצלת. אבל זה בדיוק הפוך: אני מפסיקה להתנצל על מי שאני, מפסיקה להתנצל על הטעויות ועל האמנות שלי ופשוט שמה את האמת שלי שם בחוץ.

לבוש זה הפורמט הכי מיידי של תקשורת חזותית, זו האריזה שלנו שאנשים רואים קודם כל, ומצאתי בכך הזדמנות להעברת מסר והצהרת כוונות. התחלתי לחקור עוד על העולם של עיצוב אופנה, בדים, תפירה, הרחבתי את הידע שלי. לאורך כל הדרך נשארתי עם השחור-לבן כי אלו צבעים אלגנטיים, מוקפדים ויחד עם זאת מוסיפים עוד רובד למסר שלי.

המותג נחל הצלחה בקרב אנשים שהתחברו לקונספט וקיבלתי עליו הרבה ביקורות טובות, וגם הרבה סיפורי השראה מאנשים שראו בכך הזדמנות ללכת עם האמת שלהם ולא להתנצל גם כן.

חלק מקולקציית ריפלקשן של סורי, צילום: אורית פניני

מהם מקורות ההשראה שלך?

הקולקציות שאני מוציאה הן תמיד תגובה למשהו שקורה לי בחיים. הייתה לי קולקציה שקראו לה רגשות והיא הגיעה מתוך תקופה שעברתי עם עצמי ברמה הנפשית. קולקציה אחרת נקראה reflection והיא נוצרה מתוך פרויקט שעשיתי בשיתוף עם מעצבים בכירים נוספים בביאנלה לעיצוב בלונדון בושא של זהות. הבאתי איתי לביאנלה ערימות של חשבונות שאספתי מכל מיני אנשים. חשבונות זה אלמנט שמאחד את כולנו כי הוא מאוד יומיומי ומייצג משהו שכולנו מדחיקים באופן משותף. לקחתי מהחשבונות את כל העולם הגרפי של הנתונים המספריים שהם בעצם ייצוג של מצב משפחתי, יכולות, מעמדות וכו'. הוצאתי משם אלמנטים והכנסתי אותם לקולקציה של סורי.

השראה גדולה ונוספת שלי היא המוזיקה. מוזיקה היא עולם ומלואו: תמיד כשאני יושבת לעבוד יש מוזיקה ברקע וכמובן שהיא משפיעה על תהליך החשיבה והיצירה שלי. באופן כללי אני בעד להרחיב את האופקים ולעשות כמה שיותר.

ספרי לנו על פרויקט עכשווי שלך.

זאת השנה השישית שבה אני עושה מיתוג לאירוע הפצ׳ה קוצ׳ה. מדובר באירוע מדהים וחשוב שנותן במה ליוצרים/ות מכל הדיסציפלינות, וכבכל שנה אני עומדת מול השאלה: איך מעצבים משהו כללי להרבה פרטים שונים? יצרתי עולם משותף דרך הטיפוגרפיה: כולם תחת אותו גג, אך כל אחד בעולם שונה עם משמעות ומערכת חוקים פנימית שונה.

בעבודתי אני מתעסקת הרבה בחקר הצורה, בפירוק והרכבה, בתפר בין צורה לסימן פונקציונלי וקריא.

היום, בעידן המתפרץ של הבינה המלאכותית, נתקלתי לא פעם, מול סטודנטים שלי, בשאלה המוסרית שנוגעת לקבלת תוצר מלאכותי מידי מעצבים.

היו בי הרבה התנגדויות לשינוי האתיקה העיצובית המקובלת עד שהחלטתי בפרויקט של הפצ'ה לנסות ולאתגר את הכלי וכן להיות שותפה אקטיבית ביצירה. יצרתי מאותיות הפצ׳ה קוצ׳ה מערך צורני חדש המבטא חשיבה ואינטליגנציה אנושית – קרי רגש.

יצאתי למסע של רנדומליות ושחרור האחיזה בעיצוב המקורי. הכנסתי את הצורות שיצרתי למכונה האנליטית – שכל? אלגוריתם? נתתי לה לנצח על התזמורת ויצאו דימויים יפים ומעניינים כל כך.

בפוסטר הסופי הדימוי מורכב חלקו מאותיות/צורות מקוריות שלי וחלקו מאותיות שעברו התערבות מכונה.

החלטתי לתת מקום לשני הקולות שבי ולבחון את הקו הדק בין מעשה אדם אל מול המחולל, אחד לצד השני, עד שהם מתערבבים אחד בשני ואין לומר מי הוא מי. יש פה חיבור הרגש והשכל לכדי יצירה שלמה.