צורי גוטליב וקטרינה ברנד הם המקימים והיוצרים של סטודיו "ויהי", סטודיו יחיד מסוגו המתמחה בעיצוב גופי תאורה מפורניר. כשהשניים החלו את דרכם המקצועית המשותפת, המוצר הסופי לא היה ידוע או מוגדר מראש – גישה שהם מאמצים גם היום.
מאיה מוסן לוי, עיצוב פנים שנה ב'.
פגשתי את צורי לשיחה מרתקת על תהליכי עבודה, על יחסים עם חומר, על המקום שתופסת היצירה במקביל לניהול עסק ועל שאלת האיזון בין הצורך לגוון ובין הרצון לשמור על אפיון ושפה עיצובית.
ספר לי על תהליך ההקמה של הסטודיו.
"קטרינה ואני הכרנו בתקופת הלימודים. היא הגיעה מגרמניה לבצלאל במסגרת חילופי סטודנטים והפכה לשותפה בדירה שגרתי בה. לאחר סיום הלימודים ולאורך השנים שמרנו על קשר. בפרויקט שלקחתי בו חלק באותן שנים הזדקקנו לעזרתה ולכישוריה בעבודה עם בד. חוויית שיתוף הפעולה בינינו הייתה מאוד טובה וגילתה כבר אז משהו על השפה המשותפת שלנו ועל היכולת שלנו להשלים אחד את מגבלות השני. באחד הביקורים שלה הצעתי לה לבוא לארץ ולעשות משהו ביחד, יצירה ופרנסה. חצי שנה אחרי היא הגיעה והתחלנו ככה לאט לאט בחיפוש. לא היה לנו מושג אמיתי לאן פנינו מועדות, רק ידענו שענייננו הוא בחומר שמדבר אלינו ובעבודת יד".
כלומר לאו דווקא תאורה.
"בשלב הראשון הכול היה פתוח. לא היה לנו כיוון ספציפי ולא היו לנו משאבים כלכליים, אז התחלנו לעבוד עם נייר, חומר זול ונגיש. קנינו ספר אוריגמי של אמן האוריגמי פול ג'קסון, עקבנו אחרי טכניקות הקיפול וקיווינו שדבר יוביל לדבר.
"באותם ימים עמד בחדר של קטרינה שולחן עתיק שהמשטח העליון שלו היה די גמור. קטרינה שאלה אותי איפה אפשר להשיג עץ כדי לחדש אותו. הכרתי מחסן עצים לא רחוק, וכשהגענו למקום ראינו פח ענק מלא בשאריות פורניר שהמפעל זרק אחרי שסיים להדביק אותו על פלטות. הסתכלנו אחד על השני ואז חזרה אל הפח, אספנו ערימת פורנירים וחזרנו מבסוטים הביתה. מיד התחלנו לשחק עם החומר, למשש, לכופף, לחתוך, להכיר אותו, את הנטיות הטבעיות שלו וגם את המגבלות, ודי מהר התוודענו לחיבור שלו עם אור ולאפקט הייחודי שהמפגש מייצר.
"דרך אותן פעולות חוזרות ונשנות התפתחה שפה שהתגבשה לתוצר, וגם אחרי תשע שנות קיומנו כסטודיו לעיצוב גופי תאורה מתקיים אותו תהליך משחקי".
זאת אומרת אין סקיצה מוכנה מראש?
"אין דימוי סופי שאליו אנחנו חותרים. לא סקיצה ולא הדמיה אלא ידיים, חומר ופעולה. אפשר לדמיין איך החומר יגיב ואפשר גם להתבסס על הניסיון בעבודה איתו, אבל בסוף לחומר יש את התכונות והתגובות שלו. יש משהו בלתת לחומר להוביל את היד, כל פעם מחדש. נקודות החוזקה והחולשה שלו מתגלים רק במגע ישיר איתו.
"סיבי הפורניר מייצרים חוזק וגמישות אבל בסך הכול הוא גם חומר עדין. הגופים שאנחנו מייצרים הם למעשה מבנים שיודעים להשתמש באותה עדינות וגם להגן עליה. השימוש בכיוון הסיבים המתאים, חפיפה בין פורנירים שמגינה על הקצוות, למינציה באזורי רגישות גבוהים ועוד".
ספר לי על הייחוד שלכם.
"עם הזמן אנחנו מבינים שאחד המאפיינים העיקריים בגופים שלנו, בשונה מגופי תאורה רבים אחרים שעשויים מפורניר בגרסתו הדקה, הוא שהם מושתתים נטו על העץ. כלומר אין קונסטרוקציית ברזל שאותה מצפים או מחפים, אלא הפורניר עצמו הוא הסטרוקטורה, ואנחנו נעזרים במאפייניו הרבים כדי להגיע לזה".
ניסיתם עוד חומרים בדרך או שהתקבעתם על העץ מלכתחילה?
"אנחנו עובדים קצת עם ברזל, בטון ובד, והשאלה אם בא לנו לנסות חומרים אחרים עולה מדי פעם. העץ ממשיך לדבר אלינו ולהלהיב אותנו, והאפשרויות בו רבות ומגוונות. העבודה עם עץ כנראה תלווה אותנו תמיד, אבל יש לנו הרגשה שבעתיד יצטרפו חומרים אחרים".
איך שומרים על שפה עיצובית אחידה כשמעצבים בזוג?
"שאלה מעניינת. האם בכלל צריך לשמור על שפה אחידה? האפיון המובהק והשפה העיצובית מתגבשים בתהליך טבעי אם אותם אנשים בעלי אותן ידיים ואותם ערכים אסתטיים שותפים לו. יש משמעות לאפיון הברור ולרוח הדומה שמתקיימת במוצרים. קל יותר לאנשים לזהות אותך וזה נותן ביטחון במוצר. זה כמובן צריך לפגוש גם את הטעם שלהם.
"אנחנו מפתחים את המוצרים שלנו ביחד בתהליך שאין בו חוקיות. אחד מתחיל מהלך והשני מצטרף. המבט האחר והמחשבה הנוספת רק תורמים לתוצאה מהודקת ונקייה יותר. למזלנו הטוב יש איתנו צוות של עובדים מוכשרים ומיומנים שכל אחד מביא את האיכויות שלו. הסטודיו שלנו הוא חלל אחד פתוח וכמוהו גם התקשורת פתוחה. הדעות המגוונות תורמות את חלקן גם בשלבי הפיתוח".
אז איך באמת לא משתעממים? איך ממשיכים לחדש?
"צריך לזכור שבעסק יוצר ויצרני מהסוג שלנו שלא מתעסק עם Custom Made יש מרכיב של עבודה יומיומית שחוזרת על עצמה יום אחרי יום, ככה שצריך ללמוד ליהנות ולהכיר בערך רכישת המיומנות בעבודה עם החומר, הטכניקות וכלי העבודה. אנחנו ממשיכים ללמוד על החומר גם אחרי תשע שנים, וזה קורה רק בזכות הרפטטיביות. אין לה תחליף.
"בשנים הראשונות יצרנו דברים בפיסול חופשי ולאחר מכן צירפנו תבניות ושבלונות כדי להצליח לשחזר ולשכפל את התוצרים. בהקשר הזה עבודת יד מהווה אתגר. בשנים האחרונות התחלנו לשחק עם למינציה וכיפוף באדים שפתחו אותנו לשפות חדשות. יש לנו עניין בייעול מתמיד של תהליכי הייצור, כך שאין לנו באמת את הפריבילגיה להשתעמם.
"אתה מתחיל את כל התהליך מתוך רצון כמעט תמים למלא את ימי חייך הקצובים בהנאה, והיצירה בשבילנו היא כלי מצוין וסיבה לא רעה לקום אליה בבוקר. ואז העניין לשמחתנו הפך לעיסוק עיקרי. החזקת ה'מפעלון' תובע את רוב זמנך, והאתגר הגדול הוא להגיע בכל פעם מחדש לנקודת ההתחלה – המקום שבו אתה מוצא עניין, יוצר עניין וממשיך לייצר אותו כל עוד יש בו עניין.
"הלכנו עם החשקים והאמונה שמה שאנחנו אוהבים יכול לדבר גם לאנשים אחרים. המפגש שלנו עם האנשים שבאים אלינו לסטודיו הוא מרכיב מאוד משמעותי בשבילנו. הם ראו גוף תאורה שלנו באינטרנט, שמעו עלינו מחברים, ראו אותנו בתערוכה ומגיעים אלינו לסטודיו. אנחנו רואים בהרבה מקרים לאיזה בתים הגופים שלנו מגיעים. זה רחוק מלהיות מובן מאליו וזה מטעין את העבודה שלנו בכוח וחשק".
ביריד צבע טרי האחרון ראיתי שהצגתם גם אובייקט שהוא לא גוף תאורה. ספר לי על התהליך שבו לוקחים מוצר קיים מחומר מוכר ומשנים את הפונקציונליות שלו.
"השקענו לא מעט משאבים בתבנית עבור דגם ה'קאנו', גוף תאורה שמלווה אותנו כשנתיים. הקאנו שמיוצר בטכניקת למינציה הוא חצי גליל תלוי, שסרגל לד מחובר לתקרתו. כשהופכים אותו הוא למעשה מיכל פתוח. קפצה לנו לעין האפשרות להפוך אותו לקערה. יש תבנית, יש כבר ידע שנרכש, יש גופים שלא יוצאים מאה אחוז ואז אפשר לחתוך מהם את החלק הטוב ולהפוך אותם לקערה. הוספנו להם מחיצות ייחודיות בחיתוך cnc שמושחלות בהם ומשמשות גם לייצוב הקערה. המחשבה הפשוטה, ניצול הקיים, תוספת המחיצות שמאפשרות התאמה אישית ופרקטיקת השימוש בקערות לאחסון, להגשה או לתצוגה הוכיחו את עצמם. אנשים התלהבו, רכשו ונתנו לנו פידבק נפלא".
האם קיים בכם רצון לשיתופי פעולה?
"בהתפתחות הסטודיו אנחנו נחשפים לשטחים חדשים שלא מוכרים לנו ולכן אנחנו מרבים להתייעץ עם אנשי מקצוע מתחומים שונים ולהיעזר בהם, והם גם מתייעצים איתנו. אנחנו מאמינים גדולים בשיתוף ידע. יש לנו שיתוף פעולה מקומי באחד הדגמים עם מאור אהרון, מעצב תעשייתי בוגר HIT, ויש טווח רחב לערוצי שיתופי פעולה. הרצון קיים והרגע יגיע".
יש דגמים שגנזתם?
"רובם המכריע של הדגמים נכנס למגירה בכל מיני שלבים. יש כאלה ששיקפו את הטעם שלנו בנקודת זמן מסוימת. הטעם התחדד עם הזמן והותיר אותם מאחור. יש כאלה שהשקענו בהם מחשבות, זמן וכסף והם לא צלחו את מבחן הזמן והשוק. יש כאלה שאנחנו אוהבים אבל תהליך הייצור שלהם מסורבל מכדי להפיץ אותם ברבים. ויש כאלה שהגיעו למבוי סתום, נחו בצד וקיבלו תוקף מחודש אחרי תקופת מנוחה שאפשרה מבט רענן".
אז אתה אומר שחשוב לא להתאהב במה שאתה עושה.
"נכון, לא להתאהב ולא להתעכב. עדיף לאהוב את מה שאתה עושה ולא להתאהב במה שאתה עושה. התאהבות היא קצרה ומתעתעת. והיא בעיקר עשויה להסתיר את האמת או לכסות אותה".
בוא נדבר קצת על תקופת הלימודים.
"נתחיל בזה שזה קרה מזמן (הכול יחסי). הלימודים היו חממה כמעט חד פעמית. אתה בעיקר מוקף אנשים מוכשרים וסקרנים ודרכם אתה מרחיב את מנעד האפשרויות. זאת הייתה הזדמנות טובה לרכוש כלים קונספטואליים, להיחשף לטכניקות ולהתנסות. האם מימשתי את היכולות שלי בתקופה הזו? אני חושב שלא הייתי בשל מספיק. מדי פעם היו הבלחות שהרגשתי קשור אליהן. 12 שנים אחרי הלימודים לא ממש התעסקתי בתחום".
לא חשבת לפתוח סטודיו אחרי הלימודים?
"לא הייתי בכיוון בכלל. האוטומט שלי היה הישרדותי, וגם לא היה לי ביטחון. עבדתי במה שצריך כדי להרוויח את לחמי ולקח זמן עד שהתגבש בי הרצון האמיתי לעצמאות. הייתי צריך להתחכך עם החיים בשביל לצבור ביטחון עצמי. בחלוף השנים והזמן המתקצר הבנתי ששום החלטה היא לא גורלית, שכדאי להתחיל תנועה, פשוט לעשות, לפלס דרך, אין הוקוס פוקוס. כישורים נרכשים עם הזמן.
"אלמנט של מזל במפגש של קטרינה ושלי לא הזיק בכלל, הייתה גם הושטת ידיים הדדית להזדמנות ובעיקר התמדה, שהיא קריטית. שלוש שנים ראשונות היו עליות ומורדות. היו רגעים שהתגנבו אלינו מחשבות כפירה וטוב שהגיעו. כדי לפתוח סטודיו עצמאי כמעצב כשאין לך מקורות מימון, מגיע הרגע שצריך להרים עקב מעבודה יציבה ולהעז לזרוק את עצמך קדימה. כשאין ברירה, הסיכויים להצליח גדלים".
אינסטגרם:
https://instagram.com/studio_vayehi?utm_medium=copy_link
אתר
