סיפורי בדים בגלריה ויטרינה

עונת התערוכות נפתחה והיא מביאה איתה שתי תערוכות חדשות ומיוחדות שמוצגות בגלריה ויטרינה. האחת של רות אדלר, אמנית שידועה בעבודה שלה עם בדים, והשנייה של חן תעוז שמתמחה בגופי תאורה. מוזמנים לקרוא, להתרשם וכמובן לבקר בתערוכות!

דניאל וולדמן, עיצוב פנים

שלום רות, שלום חן. ספרו לי קצת על עצמכן.

חן תעוז: אני חן, בת 31 מעצבת תעשייתית ואמנית.

את הסטודיו שלי ביפו הקמתי לאחר שעבדתי במספר תחומים, ומהר מאוד התמקדתי בתחום של גופי תאורה. אני מעצבת ומייצרת גופים לפי הזמנה וגם מייצרת עבודות של גופי תאורה פיסוליים וקולקציות בהן אני מנסה לחבר בין האור לחומר וליצור מהות אחת חדשה.

חן תעוז עם זיוה אפשטיין. צילום: יניב גבאי

רות אדלר: אני רות, ישראלית קנדית, עליתי לארץ בשנות ה-70 ולמדתי בשנקר.

בשנים האלה הקמתי חברה בשם "ליפטי" שייצרה טישרטים שהנושא שלהם היה ישראל. עבדתי בזה 15 שנה, ותוך כדי המשכתי לעבוד בעיצוב וטקסטיל. בשנים האחרונות עברתי לאמנות, אבל החומר שלי הוא עדיין בדים.

רות, מאיפה הגיעה התשוקה שלך לבדים?

שאלה טובה. כשבאתי לארץ, צעירה ציונית, הלכתי לאוניברסיטה ללמוד מדע אבל בפועל תמיד ציירתי. מישהי שאלה אותי פעם, למה את רוצה ללמוד מדעים אם את מציירת כל הזמן? מאותו רגע חיפשתי בית ספר לאמנות בתל אביב, מצאתי את שנקר והתקבלתי, שזו הייתה הפתעה. אמרתי שאנסה ושם הכרתי את הבדים. מה שהיה מעניין הוא שאת החופש שיש באמנות ובציור יכולתי להכניס לתוך הבד. מייד קיבלתי תגובות מאנשים. ציירתי משהו על חולצה ופתאום ראיתי אנשים שאני לא מכירה הולכים עם החולצות. זאת הייתה ההתחלה שלי עם בדים.

מה שיטת העבודה שלך עם בד? האם יש מחשבה מקדימה לעבודה?

אני נוסעת הרבה בין הארץ, טורונטו והוואי. איפה שאני נמצאת שם יש לי סטודיו לעבודות שלי. יש לי אוסף בדים. החומר שאני עובדת איתו הוא תמיד מקומי, כשאני מגיעה להוואי לדוגמא אני הולכת לחנות בדים שאני עובדת איתה כבר כמה שנים, הם שומרים לי שאריות. אני לא חושבת הרבה ולא מתכננת בכלל. העבודה נעשית במקום.

לדוגמה, עבודה מהוואי שאפשר לראות בה את בד הכותנה. אני מניחה צבע על הבד, אני מציירת על זה, כמו קולאז'. אני משחקת עם הבד עד שיש איזו הפתעה או שמשהו מעניין קורה ואז אני יודעת שזה גמור.

ככה אני מרגישה שאני מחוברת למקום, דרך החומרים.

המקום שנמצאים בו משפיע על העבודה ורואים את זה. כשאני עובדת בתל אביב, בסטודיו שלי בפלורנטין, הכל מאוד מלוכלך וזה לא כמו בקנדה למשל, אני לא יכולה פתאום לעשות משהו מסודר. אני אוהבת את החופש של המקום בפלורנטין, את האור הישראלי. דרך הבד אני מעבירה את התחושות של המקום.

הצבה בתערוכה הנוכחית "דרך הבד" של רות אדלר

חן, איך הגעת לרעיון של תערוכה שמשלבת בין אריגה של בדים עם חומרים כגון נחושת לתאורה?

קבוצת העבודות שנקראת "אוריגה" היא פרי שיתוף פעולה עם האורגת זיוה אפשטיין. העבודות המוצגות הן גופים שבעצם ארוגים בעבודת יד בנול מסורתי עשויים בשילוב של חוטי אצטן, נחושת ופליז. שיתוף פעולה התחיל מפנייה של זיוה, ראיתי את היצירות שלה והתאהבתי באריגה. זה ממש סיקרן אותי. התחלנו לעבוד ביחד, היא התחילה להסביר לי איך משתמשים בנול. חשבנו והתחלנו לייצר דוגמאות. בעצם האריג נארג כשהוא שטוח, דו-מימדי. ברגע שהאריג יורד מהנול אני יכולה לקחת אותו ולעצב מה שבא לי. מההתחלה ניסיתי לשלב אותו עם מקורות אור שונים ומגוונים כדי לחקור את ההשפעה והקשר שנוצר. שיחקנו עם המשטחים של האריגים, שמושפעים מעוצמת המכה שזיוה נותנת עם המסרק במהלך האריגה. שילבנו סוגים שונים של חוטים עם חוטי נחושת וחוטי פליז בעוביים שונים שגם אותם דייקנו בתהליך. כל חוט משפיע על האופי של האריג הסופי והיה צריך מאוד לדייק בעיצוב של האריג עצמו וגם אחר כך בשלבים הבאים אחרי שהוא יורד מהנול.

הצבה בתערוכה הנוכחית "רקמת אור" של חן תעוז.

איך הייתה העבודה עם זיוה?

על אף פער הגילאים התחברנו מאוד מהר והעבודה התקדמה טוב. כל אחת הגיעה מהתחום שלה, זיוה אשת אריגה, אמנית חוטים, אמנית פליז ואני מעצבת תאורה עם תשוקה לאור ולחומרים שונים. דרכה גיליתי את עולמות הטקסטיל והאריגה. העבודה הייתה מהנה ואינטנסיבית ובסופו של דבר הגענו לתוצרים שאנחנו גאות בהם.

מה העבודה האהובה על כל אחת מכן?

רות אדלר: כולם זה הילדים שלי אז קשה להחליט. רביעיית העבודות "In the Name of Color" היא סדרה שמרגשת אותי והסיבה היא הפאטרן. אני חושבת על עקרון הסדר והוא מה שמכתיב את העבודות האלה. התחלתי מצבע. עשיתי את העבודה בזמן מבצע עמוד ענן, אז חשבתי על הצבעים של הדגלים. בסך הכל דגל זה רק צבעים ששמים אותם ביחד. הרגשות שהצבעים מעוררים זה המשחק.

חן תעוז: יש את הקולקציה של ה"שיינינג", גופים שעשויים מנירוסטה. מההתחלה המפגש של המתכת המבריקה עם האור זה מה שסקרן אותי. חיפשתי וחתכתי את המתכת בכל מיני צורות וכשהגעתי לצורה הנכונה זה היה מאוד מרגש. זה התהליך שקורה לי בכל עבודה, בכל עיצוב חדש. אני עובדת עם החומר ועם התאורה, עושה כל מיני נסיונות וכל מיני מודלים עד שמגיע רגע שפתאום משהו קורה ואז אני יודעת שהגעתי למקום הנכון.