אבישי לוי הוא מאייר ואנימטור, בוגר תואר ראשון באמנויות המסך בבצלאל. אבישי מזמין אותנו אל תוך ספרי הסקיצות שלו, אל החקירה האישית והאמנותית שמלווה אותו שנים רבות ומניבה תוצרים מופלאים.
אני מצייר מגיל מאוד צעיר. זו תמיד הייתה הדרך שלי להביע את עצמי. גדלתי בחברה דתית בירושלים, ואפילו שגדלתי בבית פלורליסטי בכל זאת דיבור חופשי על מיניות וגבריות אחרת היה מוגבל. החיפוש וההתמודדות שלי עם הבלבול נעשו דרך הרישומים וספרי הסקיצות. בגיל ההתבגרות עסקתי באובססיביות בציורי דיוקן עצמי ותיעוד הגוף המשתנה. דרך הרישום ניסיתי להבין את המיניות שלי ולמצוא לה הד, שלא היה זמין בשנים ההן.
מאז עברו שנים רבות, אך ספרי הסקיצות נותרו הכלי שלי לביטוי וחיפוש פנימי. זה תהליך שקורה בדרך כלל מאחורי דלת סגורה, באמצעות יצירת חלל המאפשר תהליך אמיתי של חקירה ובדיקה עצמית ללא השפעות והפרעות חיצוניות.
ספר הסקיצות הוא ההתחלה של כמעט כל רעיון, כל מחשבה על משהו ויזואלי מתפתחת דרכו. המרחב הרישומי הוא לא מחייב ומאפשר הכל. זה מאחורי הקלעים של כל מה שקורה לפני היצירה המוגמרת ולכן יש שם משהו מאוד אישי, חשוף ומבולגן. רואים שם את הטעויות, את החולשות ואת הקווים המיותרים. בגלל זה לעיתים אני אוהב להשאיר את הקו הידני בציור המוגמר. אני מתחיל כל ציור בעיפרון על דף וגם כשאני מעבד בפוטושופ אני מנסה לשמור על הקו הידני השבור. לפעמים אפילו את הקלין-אפ אני מצייר על נייר פרגמנט ורק אז סורק למחשב.
מבחינתי יש משהו מאוד אותנטי בחוויה של סקיצה. כשמשהו עובד פתאום בסקיצה, כל המאמץ שלי הוא לשחזר את הקסם לתוך העבודה המוגמרת. בסקיצה טמונה איזושהי הבטחה למשהו יותר גדול, וברגע שזה מצליח הסיפוק הוא ענק. זה כמו להסתכל על תינוק עם כל הפוטנציאל שיש בו ולהצליח להביא אותו לבגרות ולממש את מה שגלום בו.
אני מרבה להתעסק בדמות הגברית. בעבודה שלי אני מנסה לגעת בגבריות שברירית, בעדינות ובניואנסים שביחסים בין גברים. לפעמים אני מחפש תחושת זרות של גוף, ולפעמים דווקא הרמוניה בין שני גופים. אני עובד הרבה עם רפרנס מצולם או מול מודל. אני מחפש בצילומים איזושהי תחושה פנימית מוכרת, מבט או תנועה שלוכדת תחושה שקשה לי לבטא במילים. משהו שעובר רק במבט, דרך קו וטקסטורה. תפיסה של איזה רגע חמקמק, שמקבל זרקור.
לפעמים מטשטש לי הגבול בין העתקה לבין יצירה חדשה משלי. אני רוצה לחשוב שיש משהו חדש באינטרפרטציה ובעיבוד המחודש, אבל עדיין מנסה למצוא את האיזון הזה בין יצירה שיש לה כבר קיום לבין משהו שלי.
במסגרת תערוכה שקיימתי עם ליזה לוריא בבית הנסן, עבדתי על משהו קצת שונה מהנושאים שמעסיקים אותי בדרך כלל: סדרת דימויים בהשראת שיריה של המשוררת האיראנית פרוע' פרח'זאד.
לאחרונה אני מנסה לצאת מאזור הנוחות של ספר הסקיצות לציור בגודל גדול. אני עובד עם צילומים של צלם צרפתי שאני מאוד אוהב בשם ג'רום סוסיו (Jérôme Sussiau), שלוכד דמויות גבריות ואינטראקציות בין גופים בצורה מעניינת. אני מתחיל מרישום פשוט של הצילום ומעבד אותו לכדי משהו אחר, מנסה ליצוק לתוכו רובד נוסף של משמעות או כוונה. במקום הכלאיים הזה, בין הרישום האינטימי בעיפרון ליצירה גדולה על הקיר בעופרת, נוצר משהו חדש, חוויה בלתי אמצעית מול הדבר עצמו.
שיתוף הסקיצות גרם לי לחשוב לעומק על התהליך שאני עובר, ושפך לי קצת אור ומשמעות על הדרך הסיזיפית לעיתים של היצירה. הדרייב שלי הוא ההתחלות הללו, הישיבה האינטימית עם העיפרון, ביני לבין עצמי. רוב הזמן העיבוד הסופי שלהן הוא ההוצאה של זה החוצה, ודורש ממני המון אנרגיות ויציאה מאזור הנוחות. מכיוון שסקיצות נשארות רוב הזמן במגירה, רק כשהן הופכות ליצירה, אני חשוף לקבל פידבק ולשמוע האם זה מהדהד אצל אנשים אחרים. למזלי אני מוקף בחברות וחברים שאוהבים להיות שותפים לתהליך הזה. שמחתי לשתף גם אתכם בצד הזה של היצירה.
ליצירת קשר: עדן ירוחים
