אם מתחשק לכם ללכת לאיבוד לכמה רגעים בתוך עולם רווי דמויות ופרצופים- העיפו מבט בספר הסקיצות של גלית מקגינס, סטודנטית שנה ב׳ בתקשורת חזותית ב HIT.
נעם וידר, תקשורת חזותית
מתי התחלת לצייר?
התחלתי לצייר כשהייתי בגן. ציירתי בלי סוף את בנות הפאוורפאף ושאר דמויות מהדמיון של ילדה בת 5. בבית הספר נהייתי הציירת של הכיתה, ומי שהעז להפר את זכויות היוצרים של הסגנון שפיתחתי שילם על זה ביוקר.
מתישהו בתיכון למדתי לצייר כמו שצריך ולא רק לקשקש על כל המחברות שלי. נחשפתי לחברים מוכשרים בטירוף שהיו פי אלף יותר טובים ממני, וזה עזר לי להשתפר ביכולות התבוננות וחשיבה. תמיד ריתק אותי איך אנשים קולטים את העולם ואת עצמם ואז מתרגמים לרישום.
ניכר שיש לך סגנון מאוד חופשי. איך הוא התפתח?
הקשקושים הם חלק בלתי נפרד ממני. אני כמעט ולא משרבטת דברים שאני רואה באותו רגע, אני אוגרת בזיכרון מלא פרצופים וגופים ואובייקטים ואז שופכת הכל על הדף בליווי רגש מסויים. התנועה של היד על הדף והתחושה שאני לא יכולה כל כך לטעות, כי זה בא מהזיכרון, זה משהו שתמיד שניחם אותי. אני גם אוהבת ליצור אנשים חדשים לגמרי, piece by piece. למרות שאני אוהבת לצייר גם בצבעי שמן ואקריליק ועם לוח דיגיטלי, המקור שלי נשאר בדודלס השטותיים.
מה הם מקורות ההשראה שלך?
אני לומדת מיוצרים ויוצרות מכל סוג בעולם האיור. בילדותי קראתי 'קלווין והובס' של ביל ווטרסון. הייתי רואה גם המון סדרות מצוירות של ניקולודיאן וקרטון נטוורק. קרייג מקראקן (היוצר של 'בנות הפאוורפאף') ודני אנטונוצ'י ('אד אד ואדי'), השפיעו עליי מבחינת סגנון דמויות והבעות פנים מוגזמות.
ב-2011 פתחתי טאמבלר ושם נחשפתי לקהילה משוגעת של מאיירים, שרובם גם היו סטודנטים לאמנות ולא רחוקים ממני בגיל. אני לא יודעת כמה זה השפיע על סגנון הציור שלי, אבל זכור לי אושר גדול כי פתאום היה לי מאגר מטורף של השראות ומשהו לשאוף אליו.
באותה תקופה גם התחלתי לראות את הסדרות החדשות של קארטון נטוורק. פינת העבודה שלי במגמת האמנות בתיכון הייתה מפוצצת באיורים של סצנות מהסדרות האהובות החדשות לצד ציורים של המאסטרים הקלאסיים: וואן גוך, קרבג'יו, ורמיר, לוטרק, טרנר.
מה את אוהבת באיור?
לא נולדתי בישראל, עברתי לגור פה רק בגיל 12 ולא ידעתי את השפה בכלל. אבי ואחי הגדול נשארו בארצות הברית, והיינו רק אמא, אחותי ואני. המעבר לעברית היה קשה מאוד. במשך הרבה שנים הייתי "בין שפות" ועירבבתי את האנגלית והעברית בצורה מוזרה ובלתי מובנת. לא רק שהייתי טינאייג'רית הורמונלית שגם ככה מתקשה בתקשורת עם הסביבה, נוסף לזה גם מחסום השפה. בשנים האלה פניתי לציור, כי זה היה מקום שלא צריך בו מילים או משפטים ולא צריך לתרגם את עצמך כל הזמן.
