[column]הכירו את ליאור בן זקן, סטודנטית שנה ג' לתקשורת חזותית בבצלאל, מאיירת שמעצבת ומעצבת שמאיירת. קבלו הצצה למאחורי הקלעים של האיורים מעוררי ההשראה שלה, לחוויות מהלימודים בירושלים, ולמחשבות שלה על עיצוב.
אופיר חמו, תקשורת חזותית
ספרי לנו על עצמך.
קוראים לי ליאור בן זקן, אני בת 28, סטודנטית בבצלאל לתקשורת חזותית. במקור משדה בוקר/מדרשת בן גוריון, כרגע מתגוררת בירושלים, ואני דווקא מאוד אוהבת אותה – עיר מאוד מעניינת ומרגשת, אבל המדבר אצלי בלב תמיד.
מתי התחלת לצייר?
קשה להגיד, או שיהיה יותר נכון לומר – מאז שאני זוכרת את עצמי (זה בטח התשובה של כולנו לא?). לא יודעת אם להצביע דווקא על ציור, אהבתי להתעסק בכל דבר שקשור ליצירה ומלאכה – אהבתי מאוד לבנות, לפסל, לצייר, לתפור. הבנתי שזה חיבור מאוד ישיר וטוטאלי בימי התיכון בשדה בוקר, בעדלאידע של בית הספר. למדתי בתיכון לחינוך סביבתי במדרשת בן גוריון, ובפורים כל שכבה מכינה במשך כמה חודשים חלק מתהלוכה שכולה פרי יצירתם של התלמידים/ות, והכל מחומרים ממוחזרים. באותם ימים הייתי “אחראית מבנה” והקמתי את המבנה הראשון שלי יחד עם החבר’ה מהפנימיה. אני בעיקר זוכרת שהיה חורף והייתה לי דלקת גרון, אבל ישבתי על המבנה ימים ולילות, הדבקתי, צבעתי, חיברתי, כמעט בלי שעות שינה. עד היום אני עושה את מה שאני עושה בצורה מאוד טוטאלית, מהבטן והלב, וזה עדיין עולה לי בחוסר בשינה והתפרקויות לפעמים. אבל קשה להסביר, זה אדרנלין כזה שאי אפשר להתנגד לו.
איך הגעת לעולם העיצוב ותקשורת חזותית?
בכלל הייתי בחינוך, שנים עבדתי עם נערות ונערים בסיכון, והיצירה הייתה לי כלי גם עם הנערים והנערות. חשבתי שזה מה שאני אעשה, ובאיזשהו שלב קיבלתי תפקיד ניהולי שבו התרחקתי לראשונה מעבודת השטח. ברגע שזה קרה הבנתי שזה לא זה ויצאתי לטייל במזרח. כשחזרתי, החלטתי ללכת למכינה של בצלאל בבאר שבע. במכינה גיליתי את העולם של תקשורת חזותית: עד אז האינטראקציה שלי עם מחשב הסתכמה בלפתוח מיילים, והיום תראי מה זה – אי אפשר להפריד בינינו. אני לוקחת את המחשב והאייפד שלי לכל מקום. אולי זה אפילו קצת חולה.
באיזה טכניקות את אוהבת להשתמש?
אני מאוד אוהבת צבעי עיפרון ואני טובה במכחולים. אני אוהבת זבל, אוהבת למצוא דברים ברחוב: ספרים, תמונות, וניירות ישנים ועד חפצי וינטג’ שתמיד מרגיש לי שיש להם סיפור. אני גם אוהבת לצלם. אלו הם בעיקר חומרי הגלם שלי, אבל אם זה איור – אז מאז שקיבלתי את האייפד שלי אני מאיירת בו בעיקר.
איך היה המעבר מאיור וציור ידני לתוכנות ואיור דיגיטלי?
מופלא. אני מרגישה שאני מגלה את עצמי דווקא במקומות הדיגיטליים. זה בטח נוגד את החוקים הקלאסיים, אבל זה משחרר אותי מהדייקנות שעליה התחנכתי, עם המכחולים והעפרונות הדקים. בדיגיטלי הכל מאוד דינמי, אין התחייבות לבחירות, אז זה זורם לי. יש משהו אוטומטי שקורה כשהיד שלי תופסת עיפרון או מכחול, ועם החיבור לדף, מגיע פתאום משהו דייקני ונקי. לפעמים זה מייסר אותי, ובאייפד אני מגלה שחרור.
איך את משלבת בין עיצוב ואיור?
בהתחלה כשהגעתי לבצלאל דווקא הפסקתי לצייר, קשה לי להגיד למה. נמשכתי לעולם העיצוב, ובהמשך גיליתי שאני מאוד אוהבת את האסתטיקה של הטיפוגרפיה ושיש לי אהבה גדולה לאותיות. סידור טקסט מרגיע אותי, ויצירת שפה חזותית מרגשת אותי. באיזשהו שלב בשנה ב' למדתי עם רותו מודן איור, ומשהו שם קם לתחיה מחדש. זה אתגר אותי וגיליתי שזה כלי שאני חייבת לחזק ולא לפחד ממנו.
לאחרונה עבדתי והתעסקתי במיתוג. זה קצת מיושן לבחור, אני חושבת שגם בבתי ספר לעיצוב ואמנות כדאי שלא נגביל את עצמנו ונבחן מי אנחנו ואיזה אמנים אנחנו באופן ורסטילי, שנשלח זרועות מחפשות רק לאיפה שחשקה נפשנו היצירתית. אני שניהם באופן מוחלט – אני מאיירת מעצבת ומעצבת מאיירת.
השתתפת השנה בתערוכה "תל אביב-יפו 2120" במסגרת פסטיבל האיור, ממש רגע לפני שנכנסנו (שוב) לסגר. ספרי לנו קצת חוויות משם ועל התהליך עבודה.
נכון! זה היה מאוד מרגש. הבריף לתערוכה ניתן לנו ממש בשיא המגיפה: דמיינו מה יהיה פה בעוד 100 שנה. באיזשהו שלב הבנתי שבתקופה כמו זו המחשבה הזו מכבידה עלי, ולכן החלטתי לפנות לצד שטומן בחובו בעיקר קלילות והומור, למצוא את הנחמה במשחקיות שבהסתכלות על העתיד. היה משהו מאוד מרגש בלהקים את התערוכה הזאת למרות הכל ובזמן כמו זה. זה עזר לי להבין שאפשר ליצור ולפרוח גם- ואולי בעיקר- בתקופה כזו.
