ספרי הסקיצות של נדב ורטה, בוגר המחלקה לתקשורת חזותית במכון הטכנולוגי חולון, נותנים הצצה לעולם אפל ומפתיע. כלי העבודה המרכזי שלו הוא עט שחור שמנהל מערכת יחסים מאוד אמוציונלית עם הדף.
אופק מליק, תקשורת חזותית
ספר הסקיצות הראשון שלך. איך זה קרה?
אבא שלי מצייר כל החיים אז זה בא מהבית. תמיד הייתה סביבי אמנות באופן טבעי, אבל לא באמת השקעתי או רציתי בזה. כשהתחלתי לעבוד בתור מציל בבריכה, היה לי מאוד משעמם ולא מצאתי את עצמי. התחלתי לקחת מהקבלה דפי איי ארבע, הוצאתי את העט שתמיד יש לי בכיס (כדי למלא את תוצאות הבדיקות של הסוכרת שלי) ופשוט התחלתי לקשקש. אני זוכר שהאקסית שלי שאלה אותי אם אני עושה סמים בעבודה כשהיא ראתה את הציורים שלי. הם היו לה קצת קשים לעיכול אבל היא עדיין עודדה אותי להמשיך.
כשהתחלתי ללמוד במכון הטכנולוגי חולון, המשימה הראשונה באחד הקורסים הייתה ״לכו לצייר שעתיים בחוץ- מה שתרצו״. אנשים ציירו בטירוף. ישבתי לחוץ על הדשא, עישנתי מלא סיגריות ולא הצלחתי להתרכז. בעשרים הדקות האחרונות קשקשתי עם העט על כל הדף. בסוף זה עבד לטובתי, אני זוכר שהמרצה ממש התלהבה ושאלה אותי שאלות על הדמויות שיצאו לי שם. אני לא מוצא את עצמי מצייר בבית, רק בחוץ ובעיקר כשאני יושב בבתי קפה או עם חברים. כשיש מלא אנשים סביבי כיף לי להיות בזון שלי ולקשקש. מפה לשם היום כבר יש לי מעל לשישה ספרי סקיצות מלאים.
יש איזו סקיצה מסוימת עם סיפור שאתה זוכר שעומד מאחוריה?
טסתי לברלין עם האקסית וקניתי שם את ספר הסקיצות הזה. במהלך הטיול היה לנו ריב מאוד גדול. לקחנו פסק זמן והלכתי לטייל לאורך נהר. התיישבתי והתחלתי לצייר בחוזקה, הדף אפילו קצת נקרע. פתאום התיישבו לידי איזה זוג טוניסאים והסתכלנו עלי מצייר ומאוד אהבו – הם רצו לראות עוד אבל הספר סקיצות היה חדש. הציור הזה התחיל בשיא העצבים והטירוף וככה זה גם נראה. יש שם עיר שנשברת , מעוותת לגמרי מאחורי הדמות – ככה זה הרגיש לי.
הבנת שאתה מצייר את הרגשות שלך באותו רגע?
זה פשוט יוצא ממני. אין תכנון, זה כמו פיסול – מתוך גוש של חומר מוציאים משהו שקיים בתוכו – רק הפוך. הדף ריק ועליו אתה בונה ובונה, כאילו זה כבר קיים בו ורק צריך לגלות את זה. אתה לא יודע מה מתחבא שם, אתה זורם ומגלה שיש עולם שהסתתר ואתה זה שחשף אותו. אין מחק, זה רק עט שחור דק ואתה סומך על עצמך שאם תעשה טעות אתה לא תתקן אותה אלא תגרום לה להיות מה שהיא. היא לא טעות- היא צריכה להיות שם.
בוא נדבר קצת על הטכניקה שלך. מרגישים את החריטה של העט.
כבר מהגן היה לי על הכתפיים הרבה עומס בגלל שכולם ידעו שאבא שלי אמן, אז תמיד ציפו ממני לדעת לצייר גם. אני זוכר שבערך בגיל 5 הביאו לנו חוברת צביעה בגן. צבעתי במרץ, יצאתי מכל הקווים, קשקוש בלבוש. כל החברים כעסו עליי: ״למה אתה יוצא מהקווים? לא מציירים ככה״. בעקבות ההערות שלהם, הלכתי לאבא שלי כדי שילמד אותי לצבוע כמו שצריך, והוא אמר לי להמשיך בדיוק כמו שעשיתי ולא להקשיב לילדים האחרים. מאותו יום יש לי את הקווים החזקים והאגרסיביים. אם תגידי לי עכשיו לצייר משהו חמוד, כנראה שהוא יצא נוראי וקריפי.
ֿספר לי על מחקר החתולים השחורים.
זה התחיל מרישום שעשיתי של חתול וכתבתי ״אני חי ברחוב. אני לא אוהב את הרחוב״. מעבר לזה שאני מאוד אוהב את החיה הזו, יש לה תנועתיות שאופיינית רק לה, אין עוד חיה בטבע שעושה את התנועות האלה באלגנטיות שכזו. כל תנועה שתלביש עליה יכולה להתממש. ציירתי גושים שחורים מעוותים שאם לא היו להם אוזניים לא היו יודעים שזה חתול. ברגע שיש את שתי האוזניים הקטנות בפרופורציה הנכונה, זה מתקבל כחתול. לאט לאט התחלתי להבין איזה צורה של החתול הכי מדברת אליי. הבנתי שיש רגעים שאני מרגיש בדיוק כמוהם – כשהם מקמרים את הגב ונכנסים לחרדה מצמררת, יש רגעים שאני גם נמצא שם. התנועה של הגב שעולה, אפשר למתוח אותה כל כך גבוה, ממש עד האינסוף, כל עוד נשמור על הפרופורציות של הרגליים הקטנות. גם אנחנו לפעמים לא רוצים שאף אחד יתקרב. אני אוהב חתולים, קצת רודפים אותי בזמן האחרון.
מה אתה אוהב בספרי סקיצות?
אני חושב שזה כמו להכנס לים. אתה יכול לשחות ללא גבולות, מה שיוצא יוצא. סגרת את הסקץ׳ בוק משמע הגעת לחוף והתנגבת. בתוך הים, לכל הקווים והצורות יש זכות קיום, הכול מותר, בניגוד לעבודות דיגיטליות, שם הכל בר מחיקה ותכנון- בסקיצה אין קו שלא אמור להיות. כשאתה מול הדף בסקץ׳ בוק הפרטי שלך – מה אכפת לך מה יהיה שם? לפעמים קורים דברים שאתה שם לב אליהם רק אחר כך. הקסם הכי טוב קורה שם, מהקשקוש הקטן ברכבת יוצאת כרזה שלמה. זה המקום הכי טבעי למוח שלנו, במיוחד כי היד היא המתווכת בינו לבין הדף. זה קשר מאוד חשוב, היד שמרגישה משהו חומרי וטבעי, ולא מסך שמיישר לך את הקו – זה לא אמיתי. הכל מתנקז לאיך שהדיו מגיב אל הדף.
