שמה של נועה אירוניק מעיד הרבה על האופי שלה ויצירתה: אמנית צעירה ובולטת בכישרונה ובהתבוננות האירונית שלה על העולם. בעבודותיה אירוניק יוצרת חוויה ניגודית: צבעונית, משעשעת ומושכת, אך גרוטסקית, אבסורדית, וגם מעוררת רתיעה.
אופיר חמו, תקשורת חזותית
ספרי לנו על עצמך.
אני נועה, גרה בתל אביב. אני בת 27, אבל מספרת לכולם שאני בת 22. זה הופך את ההישגים שלי להרבה יותר מרשימים, פתאום התגובה זה וואו! כל זה ואת גם כל כך צעירה. למדתי במחלקה לאמנות רב תחומית בשנקר, סיימתי בשנת 2019. אני ציירת, שזה די קול, ומיוצגת על ידי גלריית רוזנפלד, שזה גם די קול.
למה אמנות?
למה לא? כי אני לא יכולה לעשות שום דבר חוץ מזה. בתיכון שלנו לא הייתה אופציה ללמוד אמנות, אז לא חשבתי על זה. אחרי שסיימתי את התיכון הבנתי שאני לא יכולה לעשות שום דבר בחיים שלי חוץ מזה. זהו, בא לי. זו התשובה הכי טובה והכי נכונה, להכל. בא לי, פשוט בא לי לעשות אמנות. התקבלתי לאמנות בבצלאל ובשנקר. אני אוהבת לבקר בירושלים, אבל אני לא רוצה לגור שם, העיר הזו עושה לי סטרס. אז בצלאל ירדה מהפרק מסיבות של חרדה קיומית. זו עיר שחשובה מדי ליותר מדי אנשים, ואני לא בקטע.
ספרי לנו על פרויקט הגמר שלך בשנקר.
תערוכת הגמר שלי הייתה מיצב (Installation) ציורי. זה היה שילוב של פיסול וציור – בעצם בניתי מין מבוך עם פסלים דו מימדיים מעץ וקירות. כל עבודה הסתירה עבודה אחרת. היו פסלים שהיו תלויים מזווית בחדר וככה הצופה ראה כל פעם משהו אחר. הציורים תפקדו גם כעבודות בעד עצמן וגם כרקעים. זה היה מין מבוך אבסורדי של הדימויים שאני יוצרת. הדימויים היו קשורים לסוסים, מרוצי סוסים, מיניות, סמים, גבריות, כל הנושאים שאני תמיד אוהבת לשחק איתם.
התערוכה זכתה לתגובות מאוד מעניינות. אנשים עדיין שואלים אותי על זה, זה נחמד. את יודעת שעשית משהו טוב אם אנשים עדיין זוכרים אותו אחר כך. כשהייתי בלימודים, המרצים שלנו אמרו לנו “תשמעו, כל שנה ד’ סטודנטים נלחצים לפני תערוכת הגמר. תרגעו, יהיו לכם עוד תערוכות, זה רק עוד תערוכה”. הם צודקים, אבל גם לא, כי התערוכה הזו, אם היא ממש טובה, אז היא ממש טובה! ואם האנשים הנכונים רואים אותה, זה פותח המון דלתות. אם את יודעת למנף את זה ובאמת להשתמש בקשרים שיצרת מייד אחרי התערוכה, זה יכול לקחת אותך מאוד רחוק. זה דבר שאסור לזלזל בו. אז למי שקורא את הראיון הזה ולומד אמנות או עיצוב: קחו את תערוכת הגמר שלכם ברצינות, תשקיעו כסף. התערוכה שלי עלתה לי סביב 7-8 אלף שקל כולל צבע, בד, מסגרות, עצים, הובלה ושינועים. בדיעבד, כשאני מסתכלת על זה היום זה לא הרבה כסף. כיסיתי את העלויות האלה: קיבלתי מלגת חומרים, זכיתי במלגת הצטיינות של קרן אמריקה אחרי הלימודים, ומכרתי חלק נכבד מהעבודות של התערוכה לאוספים נחשבים. זה לא בא ברגל, זה מייצר גלים ובעל השפעה לטווח הארוך, שזה ממש חשוב.
מעבר למינוף שתערוכה כזו עושה, העובדה שאנשים באים ונהנים, זה גם בסופו של דבר חשוב ובעל ערך. חשוב לי שאנשים יהנו ממה שהם רואים. כשאת רואה מישהו נהנה מהאמנות שלך, שזה גורם להם לחשוב, מעציב או מצחיק אותם, זה מזיז משהו. הרבה ניגשו ושאלו שאלות גם.
איזה שאלות למשל?
למה סוס? את אוהבת סוסים? מי שמסתכל על הציורים האלה אמור להבין שאהבה זו לא המילה הנכונה. זה נושא שמעניין אותי, אבל אף אחד לא אוהב דברים ומתייחס אליהם ככה: אני ליטרלי מפרקת את הסוסים ושוברת אותם כל פעם מחדש. זה פשוט אמצעי תיווך, זה שפה. בסופו של דבר לכל אמן, יוצר, מעצב, יש שפה משלהם שהם מזוהים איתה. אני לא אומרת שצריך למצוא “שטיק” ולהישאר איתו לנצח, אבל יש דברים שנכנסים לך לשפה ואת לא יכולה להתחמק מהם. זו דרך טובה לתווך את מה שאת רוצה להעביר. כולנו מכירים אמנים מעבודות ספציפיות. לעשות דברים אחרים ושונים, להפתיע את עצמך ולהחכים זה חשוב, וצריך להישאר על קצות האצבעות, אבל צריך להיות גם עקבי. אנשים אוהבים עקביות ורוצים לצרוך משהו שהוא עקבי. אם אין טביעת אצבע ספציפית, או משהו ששובה אותך באמן, במעצב או ביוצר, אז זה לא זה.
סוסים היא בחירה ספציפית שמתקשרת עם אמנות עתיקה מאוד. הרי מהי האמנות הראשונה? ציורי מערות. זו האמנות הבסיסית. זה מטורף לחשוב שבני האדם הקדמון צדו, אכלו, התקיימו, התרבו, אבל הם אשכרה יצרו גם דימויים, לקחו דם, פיגמנטים וצמחים וציירו דברים. ספציפית הם ציירו סצנות של ציד וגרסאות של סוס. סוס זה מוטיב שמופיע בציור לאורך כל ההיסטוריה של האמנות וספציפית בציורים. לקחתי דימוי עם מטען כזה רציני מהעבר, וניסיתי להביא אותו לתוך ההווה ולעשות איתו מניפולציות ולמצוא דרכים אחרות לצפות בציור. את צריכה איזושהי אחיזה בעבר כדי לרוץ לעתיד.
תני לנו הצצה לתהליך העבודה שלך.
זה מאוד אקראי. רעיון לדימוי בא לי לראש פתאום, משום מקום. זה יכול לקרות במקלחת, כשאני יושבת לראות טלוויזיה. זה קורה לי הרבה פעמים כשאני עם חברים שלי, שהם גם אמנים. אנחנו יושבים, רואים קליפים, שומעים מוזיקה, מדברים על דברים שאני עשיתי או שהם עשו, מגלגלים רעיונות עתידיים. יש לי רעיונות שלאו דוקא התחילו בתור רעיון שלי, שזה ממש בסדר, הרבה מהאמנים הגדולים שאנחנו מכירים היו מוקפים בעוד אנשים יצירתיים. הסביבה שלך גם צריכה להפרות אותך.
אחרי שעולה לי רעיון לדימוי אני בדרך כלל אעשה לו רישום מהיר, יש לי סקצ’בוקים מפוזרים בבית ובסטודיו. אני עושה המון רישומי הכנה עד שאני מבינה מהי הזווית הנכונה לציור. אני עושה גם רישומים בצבע, בעפרונות צבעוניים, כדי להבין את הצבעוניות. כשאת עושה את הרישום שוב וגם בצבע אז את ניגשת לקנווס עם יותר ביטחון. זה חשוב בייחוד בציורים בקנה מידה שאני עושה. יש פעמים שאני לא עושה רישומי הכנה, אבל מבחינת נוחות, האידיאל זה לעשות ציור הכנה. זה גם משהו שהוא מסורתי – ברנסאנס היו עושים ציורי הכנה על פלטות עץ, מעין עבודות שמן מאוד קטנות כהכנה לעבודות הענקיות שהם היו עושים אחר כך. זה משמעותית יותר נוח, פרקטי. בסופו של דבר, לא משנה כמה חושבים שאמנים הם רומנטיים אימפולסיביים, את צריכה להיות מחושבת, לתכנן את הזמן נכון, לתכנן את השימוש בחומרים נכון, כי סתם לזרוק צבע אחרי צבע זה בזבוז.
אחרי שציירתי ציור הוא יכול להוליד אח או בן דוד. אני רואה את הציור גמור ואז חושבת שצריך עוד, מתחילה עבודה צמוד עליו, לפעמים אותם צבעים, סצנת המשך, איזושהי דמות שחוזרת. לרוב זו תגובת שרשרת וכל עבודה מולידה את העבודה הבאה.
איפה תפסה אותך תקופת הקורונה? איזה אתגרים הציבה ובמה היא תרמה?
יריד “צבע טרי” המקורי היה אמור להיפתח באפריל/מאי. היינו מוכנים מבחינת בחירת עבודות בסוף פברואר/מרץ, ובגלל הקורונה האירוע כל הזמן נדחה. לא ידעתי אם להמשיך לעבוד על זה, להוסיף עבודות. מארגנות היריד מאוד רצו שזה יקרה, וכל הכבוד להן, גם בסוף הן באמת הוציאו את זה לפועל.
בעיקר קשה לקבוע דברים בתקופה הזו. אני כבר שנים אסיסטנטית של אמנית שהייתה מרצה שלי, מאיה אטון. עבדנו על תערוכה שלה שהייתה אמורה להיפתח ביוני במוזיאון “מגזין III”, וזה נדחה לחודש דצמבר, אבל אז נכנס הסגר השלישי. התערוכה עומדת בחלל, פשוט אי אפשר ללכת לראות אותה. זה מטורף, כבר התחילו להקים, היה תאריך לפתיחה, ויום לפני הפתיחה סגרו הכל. זה מאוד מבאס.
אבל, יש גם דברים חיוביים. אנשים יושבים בבית, אנשים רוצים לצרוך אמנות. יצא לי להשתתף בתערוכות דיגיטליות. מבחינתי זה פחות כאב ראש כי אין שינוע וכל מה שאני צריכה לעשות זה לשלוח קבצים. זה לא מחליף או עונה על “הדודא”, אבל זה פותח דלתות, זה טוב, את שם. מכירות של אומנות לא הושפעו מהקורונה, רק עלו. לא רק אצלי, בכללי.
זו תקופה מורכבת והעולם מתאים את עצמו לפיו. מקווה שבקרוב זה ייגמר ונוכל סוף סוף לבקר בתערוכות פיזיות, לראות אמנות במציאות. לראות את הציורים שלי בתמונות במחשב זה בסדר, אבל לראות אותן במציאות זה כל כך אחר. זה לא כמו לעמוד מול ציור שגדול ממך פיזית.
מה החלום או התוכניות להמשך?
עוד תערוכות, עוד ציורים. מן הסתם ארצה הפסקות בין לבין, אי אפשר להמשיך להציג להציג להציג, צריך לנוח. את גם לא רוצה שאנשים יתעייפו מלראות את מה שאת עושה. אני מאמינה שלימודים זה ממש חשוב ואני רוצה לעשות תואר שני, לא בארץ. אני חושבת על Slade ,Goldsmiths שהם בתי ספר ממש טובים בבריטניה, או ייל וקולומביה בארה”ב. אני רוצה תואר עם שם, מרצים טובים, שיהיה עבורי מקפצה. ללמוד תואר שני זה לעצור את מה שאני עושה כדי ללמוד, וכרגע אני מאוד פעילה אז אני לא מתכננת להירשם, אז אלוהים יודע מתי זה יקרה, אבל זה יקרה.
מבחינת חלומות, אני רוצה להיות גדולה, להציג בכל מקום. בשנים הקרובות להציג במוזיאון תל אביב, בת ים, הרצליה, תל אביב, פתח תקווה. אלו מוזיאונים מעולים ועם אוצרים מעולים, ואז חו”ל, מלא חו”ל. הייתי רוצה להציג ב-Tate Modern, אחד המוזיאונים האהובים עליי. בכל שלוחה של Guggenheim, לא משנה איזו- עדיף בשלוחה של ניו יורק, אבל גם ב-Bilbao (בספרד), יש שם מבנים אדריכליים מטורפים ומדהימים. בעצם כל החללים עם השמות הגדולים. White Cube גם הייתי אומרת, אבל הם יותר קונספטואלים.
החלום הכי שקט שלי זה להצליח באסיה, כי להצליח בעולם ולהצליח באסיה אלה שני דברים שונים לגמרי. את יכולה להיות הבן אדם הכי מפורסם ביפן, אבל אף אחד לא ידע מי את ברגע שאת דורכת בחוץ. אני ממש רוצה להיות ביג ביפן.
