כשמסתכלים על ספר הסקיצות של ניר ביטון, סטודנט לתקשורת חזותית במכון ורכז עיצוב פנים בכולעיצוב, אי אפשר שלא לחייך. עם צבעוניות חזקה ודמויות מלאות חן, ניר מכניס אותנו לעולם הפרטי שלו ועושה חשק להישאר שם לתמיד.
נעם וידר, תקשורת חזותית
איך התחלת לצייר?
תמיד נמשכתי לציור, כבר מגיל שש הייתי מצייר לעצמי קומיקסים. בגילאים מאוחרים יותר הייתי מעתיק דמויות מפרסומות ב"לאישה" ויצירות של דה וינצ'י מאנציקלופדיות שהיו בבית (זה היה לפני עידן היוטיוב).
את הסקיצות והשרבוטים הייתי מצייר במחברות שלי ועל שולחנות בית הספר. רק כשהתחלתי ללמוד במגמת אמנות בתיכון גיליתי שיש דבר כזה שנקרא "ספר סקיצות". אחרי התגלית הזאת הייתי שקוע כל היום בספרי הסקיצות שלי. זה הצית בי תשוקה להמשיך וליצור דברים גם אחרי הלימודים.
ספרי הסקיצות שלך באמת גדושים במיוחד.
אני אוהב ספרי סקיצות כי אין שם חוקים או שיפוטיות. מותר להקיא לדף את מה שעובר בראש, או לחקור דברים חדשים כמו טכניקות, סגנונות וקומפוזיציות. בין אם במכוון או לא, תמיד יש בתהליך הממושך הזה איזשהו פיתוח עצמי.
יש משהו שאתה אוהב במיוחד לצייר?
לרוב אני אוהב לצייר אנשים שלא יודעים שמציירים אותם כי אז הסקיצה יוצאת לא מחושבת, היא מראה משהו נורא אמיתי. בין אם זה התעפצות ברכבת, או מישהו שמחכה לטיסה שהתעכבה… כמובן שיש גם את האדרנלין כשאתה מצייר מישהו ומנסה לעשות את זה כמה שיותר מהר כי אתה לא יודע מתי הוא יזוז לך פתאום.
מהי טכניקת האיור המועדפת עליך?
בחופשת הסמסטר האחרונה התחלתי להשתמש בטושים בסגנון של "קופיק מרקרס" שמאפשרים לי לצבוע את הסקיצות שלי באופן שלא חשבתי עליו עד אז. אני אוהב לעשות צביעה עם המרקרים ואאוטליין שחור או רישומים עם עיפרון.
תמיד התייחסתי לשירבוטים שלי כקווים על רקע לבן כשרק הקו והצבע משתנים בהתאם לכלי (אם זה עט, עיפרון, או טוש שחור). פתאום התפיסה ה'סקיצתית' שלי השתנתה. התחלתי לקחת בחשבון עוד גורמים בתהליך והתעורר בי רצון לנסות דברים חדשים באספקט האיורי. כרגע אני בעיקר נע בין תיעוד אנשים ברישומים מהירים לבין פיתוח דמויות איוריות.
