לפעמים זה מרגיש שאנחנו חיים בסרט מדע בדיוני: מגפה קטלנית, כלכלות מתרסקות, ומציאות חדשה שבה האדם מתנתק מהעולם החיצון וחי בבידוד. ברוח התקופה, איתי שץ ממליץ על סרטי המדע הבדיוני שכל מעצב חייב להכיר (בלי ספוילרים!). הראשון בסדרה: בלייד ראנר
איתי שץ, עיצוב פנים
בלייד ראנר, 1982
בשנת 1982 החברה האמריקאית נמצאת במצב גסיסה. הפשע והעוני הציפו את הרחובות, מעמד הביניים נמלט מן הערים ומרכזים שוקקי חיים הפכו למבנים רעועים ועזובים. במרכז חזונו הקודר של הבמאי רידלי סקוט בסרט 'בלייד ראנר' עומדת השאלה ״מה הופך אותנו לאנושיים?״
במונחים קולנועיים, התסריט והמשחק הם לא משהו לרוץ לספר עליו, בלשון המעטה. הפקת הסרט סבלה מחילוקי דעות רבים בין סקוט הבמאי לשחקן הראשי, האריסון פורד, בנוגע לדמותו וגורלו של האחרון בסרט. הדבר התבטא בתצוגת משחק מפוקפקת ביותר מצידו של פורד ובתסריט שמתאמץ לחפות על כך בסצנות ארוכות ומשמימות ללא שום דיאלוג.
לאחר הקדמה כזו, אתם ודאי שואלים את עצמכם "אז למה לקרוא על סרט לא כל כך מוצלח?". בעוד שהסרט הצליח במידה סבירה בעת יציאתו לאקרנים, ככל שחלפו השנים הסרט הלך וצבר קהל מעריצים עצום (הכולל גם אותי), והוכתר כאחד מסרטי המדע הבידיוני החשובים בכל הזמנים.
במונחים אסתטיים, בלייד ראנר נותרה אחת היצירות המשפיעות ביותר על תרבות הפופ של העידן המודרני בקולנוע. מלבד היותו ללא ספק אחד הסרטים הכי יפים ומעניינים ויזואלית בשנות ה-80, הסרט נחשב עד היום ליצירת מופת של אפקטים פרקטיים ועיצוב מהפכני, אשר הגדירו מחדש את סטנדרט הזהב של העיר העתידנית הבידיונית.
סקוט וצוות ההפקה בראשות מעצב ההפקה הראשי סיד מיד, השתמשו בשיטות הפקה קדם-דיגיטליות כמו מודלים שולחניים זעירים וציורי רקע מט שצוירו באופן ידני, בכדי ליצור עולם עיצובי עשיר ועצום במימדיו.
האסתטיקה של הסרט לעיתים צבעונית ומוארת עם אורות ניאון מהבהבים, ולעיתים קרה וחשוכה. הניגוד שנוצר בין שווקי הרחוב הסואנים, גורדי השחקים המונומנטליים ומסכי הטלוויזיה בגודל שלטי חוצות מצד אחד, לבין העוני, האפלה וההזנחה של השכבות החלשות בחברה עתידנית זו, הוכיח את עצמו בחלוף השנים כנבואה די מדוייקת לחיים העירוניים המודרניים של המאה העשרים ואחת.
סקוט לא מציג בפנינו אידיאליזציה לעתיד. הוא מתעניין הרבה יותר במאבק מעמדי וביצירת עולם בו האדריכלות מייצגת את ההפרדה הגוברת בין השכבות בחברה. האדריכלות העירונית בסרט מספרת על מבנה המעמדות החדש בחברה הדיסטופית העתידית: הרחובות החשוכים והנטושים נמצאים במצב של ריקבון עירוני, בעוד בעלי ההון שוכנים בגורדי שחקים מאסיביים ומודרניים.
האדריכלות בסרט מקיימת דיאלוג עיצובי מרתק בין העבר, ההווה והעתיד. דוגמא מעניינת לשימוש באדריכלות קיימת בסרט היא דירת גורדי השחקים של דקארד (הדמות שמגלם האריסון פורד): זהו למעשה בית אניס בראון בלוס אנג‘לס אשר תוכנן על ידי האדריכל המפורסם פרנק לויד רייט. בסרטו, סקוט עושה שימוש מושכל באריחי הקיר המפורסמים, אותם עיצב רייט בהשראת תרבות המאיה, ומציב אותם אל מול הריהוט העתידני והסביבה הדיסטופית הנשקפת מחלונות הבית.
גם כאשר האדריכלות בסרט היא דמיונית לגמרי, היא מקיימת דיאלוג עיצובי תמידי עם העבר בכדי לספר סיפור על העתיד. ללא ספק המבנה האיקוני ביותר בבלייד ראנר הוא האולם המשולש המונומנטלי של מטה תאגיד טירל. מבנה גרנדיוזי זה, שהוא בעצם מודל מוחשי המתנשא לגובה של 60 ס״מ, מרפרר ויזואלית לפירמידות ולמקדשים של תרבויות מצריות, אצטקיות ומסו-אמריקאיות קדומות.
לסיכום, Blade Runner מציע את אחד התיאורים המרובדים והעשירים ביותר של העתיד שהוצג אי פעם על מסך הקולנוע. הסרט עצמו משמש יותר כאמירה עיצובית וניסוי בתכנון עירוני מאשר סרט פופקורן מהנה, אך החזון העגום והקודר שהוא מתאר והדרך הנפלאה שבה הוא מצליח להביא אותו לחיים באמצעות אפקטים פרקטים, הופכות אותו לקלאסיקה פורצת דרך של הז'אנר.
למעט התמונה השנייה, כל התמונות בכתבה הן צילומי מסך מתוך הסרט.
