עכשיו קוראים
עיצוב, בלפור וגיבורי על

עיצוב, בלפור וגיבורי על

בתום שנה מחאתית במיוחד תפסנו את רוני אדרי, מעצב חברתי פוליטי בולט, לשיחה מרתקת על עיצוב ככלי מחאתי, שינוי תודעתי, יצירתיות, וסדרת הפוסטרים שיצר בהשראת המחאה בבלפור.
אופיר חמו, תקשורת חזותית

את רוני אדרי הכרתי לראשונה כמרצה במכינת העיצוב “פושפין”, בה למדתי לקראת תחילת לימודיי ב-HIT. זכור לי במיוחד יום אחד, ב-22 ביולי 2018, בו נערכה בכיכר רבין בתל אביב הפגנת ענק של קהילת הלהט”ב, נגד האפליה בחוק הפונדקאות. באותו יום הגעתי כהרגלי ללימודים במכינה, אותה רוני מנהל ביחד עם אשתו מיכל טמיר. הם הושיבו אותנו, והכריזו שהיום נדבר על דמוקרטיה, שוויון זכויות ועיצוב ככלי ביטוי חברתי, ונעצב פוסטרים למחאה.

בחודש שעבר, על רקע גל המחאות שפקדו את המדינה בשנה החולפת, נפגשתי עם רוני לראיון על עיצוב ככלי למחאה ולביטוי פוליטי. מעבר להכרות האישית, הבחירה ברוני כמרואיין לנושא הייתה מתבקשת: רוני מרצה במחלקה לתקשורת חזותית בשנקר, שם הוא מעביר קורסים העוסקים בהעברת מסר ועיצוב חברתי. הוא המייסד והמנהל של ארגון Peace Factory המחבר בין ישראלים, איראנים, פלסטינים ושאר שכנים במזרח התיכון דרך הרשתות החברתיות. רוני גם יזם את קמפיין הפייסבוק Israel Loves Iran, עליו הרצה ב-TED Talk. כמו כן, הוא המייסד והמנהל של Studio PO העוסק בעיצוב למען ארגונים חברתיים.

סדנת שלטים במכינה. מתוך עמוד הפייסבוק של המכינה לאמנות עיצוב ואדריכלות “פושפין”

ברזומה שלך נמצא לא מעט פרויקטי עיצוב חברתי/פוליטי: ספר לנו על הבחירה הזו. 

אני חושב שלמעצבים/ות יש פריבילגיה: אנחנו יכולים להשפיע על דעת קהל. אנחנו מתורגלים ומומחים בעיצוב פרסומות, כרזות, דברים שהמטרה שלהם היא למכור, אבל איך? בסופו של דבר המטרה היא להשפיע על מישהו. בתור מעצב/ת את/ה יכול/ה לתרגם את הידע הזה כדי להשפיע על דעות פוליטיות וחברתיות. הבעיה היא שבדרך כלל אין מי שישלם לך לעשות את זה, ולכן זה חייב להיות פרויקט אישי, שנולד מהאני מאמין שלך. יש פה ושם מעצבים/ות שזה מספיק מדגדג להם כדי שיעשו משהו בנידון: הבולטים בארץ הם יוסי למל, להב הלוי, סני ארזי. אלו אנשים שהם גם מעצבים וגם יש להם דעה פוליטית, והם עסוקים בלתקשר אותה דרך העיצוב ולנסות, מבחינתם, לתקן את העולם ולהשפיע.

אצלי, הפרויקט של איראן (שנת 2012 – א.ח.) התחיל כמו כל פוסט בפייסבוק. אתה עושה פוסטר, מחבר לו טקסט, שם אותו בפייסבוק ואומר לאנשים: הנה הדעה שלי. בגלל שאני מעצב, כנראה שהצלחתי ליצור דימוי שגרם לאנשים להתעכב עליו עוד שניה. הדימוי שמשלב תמונה עם לב ודגל כנראה ניגן להרבה אנשים על האקורד של “אני גם רוצה כזה” – דווקא עכשיו כשכולם מדברים על מלחמה, אני גם רוצה לדבר על שלום ולשלוח את הברכה הקטנה שלי לעם האיראני. אני גם רוצה להגיד לא, אני לא מוכן/ה לצאת לקרב, אני דווקא רוצה לומר שאין לי בעיה עם האיראנים כעם.

רוני אדרי ומיכל טמיר בפוסטרים Iranians We Love You

מהפוסטר היחיד הזה צמח פרויקט גדול שנמשך עד היום ושמו ה”פיס פקטורי”. מטרת הפרויקט לא הייתה מנוסחת מראש אלא התבררה תוך כדי תנועה- ליצור קשר בין העמים השונים במזרח התיכון. זה התחיל עם האיראנים אבל היום יש פרויקטים גם עם הפלסטינים, סכסוך שהוא אולי יותר כואב וקשה, ולכן התקשורת יותר בעייתית. כשאני מדבר עם איראנים דרך הרשתות החברתיות אז בדרך כלל התגובות די דומות: סך הכל אין בנו שנאה, יש המון ישראלים שאוהבים איראנים ואפילו יש הרגשה שהעמים מאוד מחבבים זה את זה. בכל המזרח התיכון, הקהילה הכי גדולה של פרסים מחוץ לאיראן היא פה בישראל, יש הרבה אנשים שחיים כאן והמשפחות שלהם עדיין נמצאות באיראן. קיימת איזושהי “אהבה” במרכאות כפולות שהיה קל לחשוף ולדבר עליה. עם איראן גם אין מריבה טריטוריאלית. כשאנחנו מתחילים לדבר עם הפלסטינים, אז הקלאש יותר חזק והתקשורת הרבה יותר בעייתית אבל גם מעניינת. פה עולה השאלה העיצובית- איך ליצור דימויים שמייצרים שינוי תודעתי. הטקטיקה שנבחרה היא להראות את הצד החיובי של הדברים, את המקום שבו אנחנו נפגשים, משתפים פעולה, אוהבים את אותם דברים. לשים בצד את הדברים הנוראים, להציף שאנחנו לא כאלה שונים, אנחנו גם גרים באותו מקום ואולי אנחנו יכולים לחיות בשלום וזה לא כזה נורא.

זה פרויקט מעניין, כי הוא מפגיש עם הגבול של עד כמה אנחנו כמעצבים/ות יכולים לשנות ולהתערב. כנראה שלא הרבה, אבל בכל זאת יש לנו אופציה כי אנחנו מבינים מדיה חברתית, יודעים איך להעביר תכנים, יותר קל לנו לגשת לקהל יעד, להפעיל אותו ולייצר שינוי תודעתי. בתקופה האחרונה מנצלים את המדיות האלה דווקא לפעולות ההפוכות של לייצר שיסוע. נורא קל ליצור הפרדה, הרבה יותר קשה לייצר חיבור. אבל אם את/ה מסוגל/ת למכור חומוס כמעצב/ת, למה שלא תצליח למכור חיבור ושלום? הבעיה שאין מי שיעמוד מאחורי הדבר הזה ויממן אותו. מעניין לחשוב על זה שיש לנו מדינה מוכת אסונות וטילים, ויש לנו שרים כמעט לכל דבר – לביטחון, ביטחון פנים, מים והשכלה גבוהה, דתות. הדבר שאנחנו הכי צמאים אליו זה שלום, אבל אין שר שלום. אין אפילו משרד שעוסק בשלום. אם היה, היה תקציב שנתי לשלום. אני שואל בכנות – למה לא? איך זה יגיע אם אף אחד לא פורש על זה חסות? כנראה שאנחנו לא באמת רוצים. אם הייתי ראש הממשלה, מייד הייתי ממנה את שר/ת השלום. אבל אני לא ראש הממשלה.

פיס פקטורי, גרפיקה ליום הבינלאומי לשלום

מה לדעתך תפס אנשים בעיצוב של הכרזה הראשונה ההיא בפרויקט איראן?

כשאנחנו מלמדים עיצוב, אנחנו שמים דגש על המון פרטים: טיפוגרפיה, בחירת פונטים, רווח בין אותיות, איך מציירים ל’. כל הדברים האלו בתוך הדם שלנו וזה מחלחל. ברור שיש כאן יסודות עיצוביים נכונים, טיפוגרפית הפוסטר עובד נכון והקומפוזיציה שלו טובה מבחינתי. אבל אני חושב שמה שבעיקר עבד במקרה הזה היה המסר, והעיתוי של המסר. בזמן שנתניהו הלך לקונגרס ואמר שאנחנו הולכים להפציץ את איראן, אנשים בחרו לומר שאנחנו הישראלים אוהבים אתכם האיראנים, למרות שכולם עכשיו אומרים ההפך ומפחדים מכם. בתפיסת העולם שלי, עיצוב צריך להתחיל עם קונספט טוב. היה צריך אומץ מסוים, להיחשף, להיות במקום קצת פגיע, במובן של “מה אתה מבלבל בשכל ואומר פתאום אני אוהב אתכם”, ולא רק “אני” אלא להגיד “אנחנו אוהבים אתכם”. בהתחלה הרבה אנשים תהו מי אלו “אנחנו”? אנחנו לא ב”אנחנו” שלך, אתה לבד. אבל במקביל הצטרפו הרבה אנשים שאמרו ה”אנחנו” שאתה מדבר עליו, זה אנחנו. שלחו לי תמונות וביקשו שיהיה להם גם פוסטר כזה. בתוך כמה שבועות הגענו ל-2 מיליון צפיות בפייסבוק, לכתבות ב-CNN, באל ג’זירה, ניו יורקר, בגרמניה. אז כנראה משהו עבד שם, וזה לא העיצוב המרשים. בעיני הוא בסדר, אבל זה לא היה הפוסטר הכי יפה שעשיתי בחיים שלי. הוא פשוט היה נכון לאותו רגע, וקשה לדעת מראש מה יעבוד ולא יעבוד, קשה לתכנן דברים כאלה.

Sand Box

שמעתי פעם את ההגדרה של סטינג ליצירתיות: הוא אומר שיצירתיות היא מסוגלות להיות במקום חשוף ופגיע. בעצם, אתה יצירתי כשאתה עלול להביך את עצמך. כמעצב, בטח כמעצב בן 50, אתה לא רוצה להיות מובך, כבר יש לי סטודנטים ויש אנשים שאוהבים חלק מהדברים שעשיתי. אז אני יכול להמשיך לעשות את הדברים שאני יודע לעשות ולא להביך את עצמי, אבל ככל שאתה נכנס לשגרת עבודה כזו, אתה פחות יצירתי. כששמתי את הפוסטר הזה בפייסבוק, אחד החברים שלי התקשר אליי אמר לי “תוריד, זה מכוער”, ונדמה לי שהוא גם השתמש במילה “מביך”. לפעמים אתה עושה מה שאתה עושה וזהו, לא אכפת לך מה יש לסביבה שלך להגיד על זה.

מדהים, בסוף יצא מזה מפעל שלם.

זה הקושי בלהיות יצירתי. אתה כל הזמן צריך לחדש ולהיות במקום שאתה מובך, זה לא תמיד מקום נעים. הרבה פעמים אני מעלה פוסט לרשת ואני אומר – יכול להיות שאני מביך את עצמי? אבל כבר למדתי שזו הדרך שלי לפעול. אני עושה משהו, מעלה אותו, שוכח ועובר לפעולה הבאה. אחרת את/ה יכול/ה להיות המעצב/ת הכי מדהים/ה, אבל במגירה, מפחד להראות את הדבר הלא מושלם. אין דבר מושלם. 

זו תובנה שאתה מנסה להנחיל לסטודנטים שלך?

אין דרך אחרת. לעיתים קרובות אני עובד עם סטודנטים במכינה או בשנה א’ וכל שבוע יש תרגיל אחר, אז אין לך זמן להגיע לדבר “המושלם”. אתה בא עם רעיון, מבצע, שם על השולחן ואז מתחילים להתדיין על זה. בעשרים שנות הוראה, למדתי שלפעמים סטודנט/ית יכול/ה לעשות בשבוע אחד עבודה טובה יותר מפרויקט גמר שלם. לפעמים אתה עסוק בללטש קווים שלאף אחד לא אכפת מהם, רק אתה רואה אותם והם לא רלוונטיים למסר. אני חושב שלהיות גמישים ומהירים זו דינמיקה טובה אצל מעצבים. תעשו ותעשו מהר, ותעברו הלאה.

Israel Loves Iran

הקורונה הביאה איתה שלל מחאות למדינה שלנו. איזו מחאה בלטה בעינייך במיוחד בהיבט החזותי?

אני חושב שהמחאה בבלפור לא קשורה לקורונה, היא קשורה לשחיתות של הממשלה ושל נתניהו בפרט, וזה משהו שהתחיל כבר לפני כמה שנים. היו מחאות בהבימה, בכיכר רבין ובכיכר גורן, ואלו אותם אנשים שלאט לאט הגיעו עד לרחוב בלפור בירושלים. הדבר הזה התפוצץ בחודשים האחרונים, אולי בגלל הקורונה שיצרה איזשהו ואקום אצל הצעירים שהצטרפו כי אין עבודה, אז לפחות נצא לרחוב ונעשה משהו. אבל המחאה היא לא על הניהול הכושל והמזעזע של הקורונה, אלא על השחיתות הנוראה שרואים אותה יותר בתקופה הזו.

CRIME MINISTER, מתוך עמוד הפייסבוק של Israel Crime Minister

מבחינת ההיבט החזותי, יש גוף שנקרא Crime Minister שבולט בזכות הפוסטרים והדימוי החזק של הפנים של נתניהו עליו כתוב בגדול Crime Minister שזה משחק על Prime Minister. הדימוי הזה קיים בכל מיני גרסאות, הוא מאוד חזק ומאוד ישיר- אומר את מה שהוא רוצה להגיד בצורה מאוד ברורה. הוא אולי לא מאוד מתוחכם, אבל הוא כן “לבטן”, ראש הממשלה הוא פושע. יש להם עבודת עיצוב מעולה בעיני עם קו מאוד ברור, מעניין ועיקבי שקורא לצאת לרחובות ולהפגנות. 

מה עם הכתבה הזו?

המחאה בבלפור, צילום: גיא צורי

יש את ה-Pink Front, החזית הורודה, שהחליטו שהמחאה שלהם תבוא לידי ביטוי דרך הצבע הורוד, שזה מאוד לא צפוי. במקביל לדגלים השחורים והכעס והאנרגיה השלילית, צמחה חבורה שרובה נשים שאמרו: אנחנו בהפוך על הפוך, נתלבש בורוד, נעשה כיף ונבוא צבעוני. אלו א/נשים שבאים מתחום הבמה, תיאטרון, קולנוע, והם מעלים הופעות ומיצגים בכיכר פריז בירושלים. זה גם ביטוי אמנותי גרפי עיצובי של מחאה, שהוא מאוד יוצא דופן ומרשים בעיני: השילוב המושלם של מחאה ואמנות. אלו אמנים שמוחים ולא רק יושבים וכותבים “פויה פויה”, אלא יוצאים לרחוב ומחליטים לתרגם את המחאה שלהם לאמנות, ולהשתמש באמנות כדי להעצים את המחאה שלהם. 

Pink Front, מתוך סדרת פוסטרים שרוני יצר בהשראת המחאה בבלפור

ספר לנו על סדרת הפוסטרים שעיצבת בהשראת המחאות בבלפור, “The Amazing Balfour”.

מתוך התבוננות על המחאה הזו, אני כמעצב מרגיש שאני חייב לעשות משהו. מה אני יכול לתת שאחרים אולי לא יכולים? כולנו יכולים לצאת לרחוב ולעמוד עם דגל, אבל אני גם מעצב. הפוסטר הראשון היה מעין ניסיון לאייר כמה דמויות שפגשתי בהפגנות כשהדימוי הכללי הוא גיבורי על, ומכאן הכותרת The Amazing Balfour, שזה טייק-אוף על The Amazing Spiderman. גם הקומפוזיציה היא בהשראת חוברת של ספיידרמן שהייתה לי באותו זמן: דמות אחת בגדול וכמה מאחוריה בקטן. הקונספט היה להחליף את גיבורי העל בדמויות של אנשים רגילים ברחוב. כשפירסמתי את זה, האנשים שציירתי בפוסטר זיהו את עצמם ופנו אליי. הם אמרו שזה נתן להם כוח, שזה מוזר כי הם נתנו לי כוח לצייר ולעשות, הם מבחינתי הגיבורים. זה שציירתי אותם כנראה נתן להם מין אישור ותחושה של וואו, אנחנו על פוסטר. עבורי זה היה מאוד מרגש.

הפוסטר הראשון של The Amazing Balfour בהשראת ספיידרמן
פוסטר בהשראת Gamora

זה מתקשר לי למה שאמרנו קודם על יצירתיות ומבוכה. בלימודים בבצלאל לא הייתי זה שיודע לצייר, נכשלתי פעמיים ברישום. מבחינתי לפרסם כרזה מאוירת זה קצת מביך, האיורים שלי הרבה פחות טובים ממקורות ההשראה שלי. אבל אמרתי לעצמי שזה נחמד ושאנסה להשתפר. בכל שבוע אני מחפש דמות מהמחאה ובוחר דמות קומיקס ומנסה לשלב ביניהן. אני עובד על רקעים, צבעוניות, משתדל שייצא כמה שיותר דומה למציאות וככה לומד המון. ציירתי את אורלי בר לב, את כלנית, את מור, מישהי מהפינק פרונט. היא מיד זיהתה את עצמה, וכל מי שמכיר אותה זיהה גם. ההורים של אחת הדמויות שציירתי ביקשו את הקובץ כדי להדפיס את הפוסטר ולתלות בחדר של הבן שלהם כמתנה. זה נורא מרגש אותי! אתם רוצים לתלות משהו שאני ציירתי? ברור שאני נותן לכם את הקובץ. 

אורלי בר לב, רועי פלג, סדי בן שיטרית, קוסטה בלק
פוסטר בהשראת Thor

יש מסר שאתה רוצה להעביר לסטודנטים בהקשר של עיצוב ומחאה?

הסטודנטים בישראל לא מוחים. לא קל לחנך למחאתיות. אתה יכול ללמד עיצוב, אבל קשה ללמד איך למחות או איך להיות מעורב חברתית. אנחנו חיים בחברה בה הדור הצעיר מחונך לצייתנות. ישראל היא חברה צייתנית והומוגנית. אנחנו לא רגילים לצאת מהקווים ולהגיד חלאס, בטח לא למחות. זה נוח לכל הארגונים שמנהלים אותנו – האקדמיה, הממשלה, מקום העבודה. זה מכה בך פתאום בגיל 30 פלוס, אתה קולט שמדובר בחיים ובעתיד שלך, אבל אז כבר יותר קשה למחות. יותר קל למחות כשאתה בן 22 ואין לך מה להפסיד, כשאתה אלקטרון חופשי. המודעות החברתית/הפוליטית מגיעה בגיל מאוחר מדי, וזה משרת את הממשלות בצורה מדהימה. שימי לב שפוליטיקאים לא פונים לדור הצעיר, הם יודעים שהם לא יטרחו להצביע או שיצביעו לפי מה שההורים שלהם מצביעים, לכן הם מכוונים את המאמץ למבוגרים. זה משהו שצריך להקנות בגיל צעיר, בתיכון – הנטייה לשאול שאלות, למחות. הרוב מקבלים את המציאות כמו שהיא, מתוך ייאוש, מתוך באסה, מתוך חוסר אפשרות לחלום על משהו אחר. האפשרות לחלום מגיעה מחינוך.

המסר שלי לסיכום: תקראו מדע בדיוני, אל תראו חדשות, תשאלו שאלות כל הזמן. תערערו על הכל. לדעתי מעצב/ת טוב/ה זה מעצב/ת ששואל/ת שאלות, שיש לו/ה דעה. שתהיה לכם דעה.

רוני אדרי, בהשראת Doctor Strange

לאתר של סטודיו PO

לאתר של Peace Factory

[/columns_row]
תגובות

כיתבו תגובה

Your email address will not be published.