התערוכה ״עסק ביש״ המוצגת בימים אלו בביתן הלנה רובינשטיין לאמנות בת זמננו, עוסקת באקראיות, באי הודאות ובחוסר השליטה שביצירה האמנותית. בתערוכתה הראשונה בתפקיד אוצרת בכירה לאמנות ישראלית במוזיאון תל אביב, דלית מתתיהו מציגה בפנינו את התאונה המוחשית, המוכרת לנו כאמנות, באמצעות עבודות המדגישות את הטעויות המשמחות יותר או פחות ואת ערכן ביצירה.
מרק דורנבאום, תקשורת חזותית
״עסק ביש צר עלינו; אנחנו בתוכו״ מכריז הטקסט המופיע על קיר הכניסה לתערוכה בביתן הלנה רובינשטיין. התחושה הראשונית עם הכניסה לחלל דומה לנחיתה בשטח לא מוכר, מלא יצירות פזורות באקראי או ליתר דיוק- לא מסודרות כלל. התערוכה לא מוקדשת לתחום ספציפי של אמנות ולא מציעה ציר פוליטי או חברתי סביבו היצירות מאורגנות (אם כי חלק מהעבודות הן אכן בעלות אופי פוליטי), אלא מדגישה את חוסר השליטה המוחלט של האמן/ית על יצירתו/ה וכיצד חוסר השליטה הזה פותח עולם מלא תוכן ומשמעויות.
״עסק הביש״ הוא השם שניתן למבצע של פעולות טרור במצרים על ידי ישראל אשר תוכננו להראות כפעולות שנעשו על ידי המשטר המצרי, במטרה שיעלה משטר חדש ואוהד לישראל. לאחר כשלון המבצע נשאלה השאלה: מי אחראי? אך למעשה לכישלון בחיים ובאמנות יש בעלים רבים. בתערוכה אנו לומדים שאין אשם אחד לתאונה. הפוקוס של התערוכה, יותר מעיסוק בבירור האשמים, הוא על הצופה ועל התגובה שהתאונה מעוררת.
התערוכה מבקשת לגעת באזורים הפחות נשלטים ומחושבים של היצירה ולהבין את ההלך היצירתי של האמן/ית, להבין את ההבדל בין רצוי למצוי וכיצד לעיתים קרובות המצוי הוא בעצם רצוי בדיעבד. באופן אישי, התערוכה העלתה אצלי שאלות רבות: כיצד המצוי נעמד בין היוצר/ת לבין הפרשנות, איפה זה ממקם את האמן/ית ואת בחירותיו/ה המקוריות אם היו כאלה בשעת היצירה, מהו המינון המיוחל לטעויות והאם כאמן/ית יש להילחם בהם.
התערוכה מציעה השוואה מעניינת בין כוונת היוצר/ת העכשווי/ת לעומת יוצרים שפעלו בעבר, לפני התפתחויות הטכנולוגיה ועולם האינטרנט, בהקשר של מתן דין על היצירה בעידן השיתופי. נדמה כי בעבר יוצרים יכלו להנות מהספק של הצופה ואילו כיום אין לאן לברוח ואולי גם אין במה להתבייש בטעויות אשר מעניקות ערך נוסף ליצירה.
בתערוכה מוצגות יצירות של אמנים רבים בתחומים שונים. מעבר לתאונה הפרטית שהתרחשה בכל עבודה בנפרד, שילובם בחלל מעניק רובד נוסף של משמעות לחקירה, בפרט השילוב בין עבודות ישנות וחדשות, דפוס או תלת מימד. האם האמנית שרון בלבן חיכתה לתאונה שתקרה ותיצור את עבודת הוידאו שלה? האם רישומי הפחם של צוקי גרביאן הם תוצר של דיוק ותכנון? האם הכדים של מיכאל דרוקס מייצגים תהליך מסוים ונוצרו כך בכוונת תחילה? האם השאלות האלה משנות?
מצאתי את עצמי משוטט באופן כמעט לא נשלט בין העבודות בניסיון למצוא את שמות האמנים ולקבל הסבר על כל עבודה ועבודה. שמתי לב לרצון שצף אצלי להיות בשליטה כצופה ולקבל את המסר באופן ברור ונגיש, אך ככל שהמשכתי לשוטט הבנתי שמה שהפריע לי לא מפריע לי בכלל, ההפך הוא הנכון- לפתע הרגשתי משוחרר מהרצון ומהניסיון להיות בשליטה או לבקר את העבודות בתערוכה.
העבודה הראשונה שמשכה את תשומת ליבי הייתה זו של חיים דעואל לוסקי ושנטל אקרמן. בחלל התערוכה פוזרו סירי בישול אשר שימשו את לוסקי כמצלמות בסגנון קמרה אובסקורה. תוצרי הסירים נתלו במרחב לצד עבודת הוידאו של האמנית שנטל אקרמן, אשר מציגה אותה מבצעת פעולות בית אשר משתבשות. ההתקשרות בין העבודות היא חכמה ומפתיעה.
עוד עבודה מעניינת היא ״סטיבן״, עבודת הפיסול של דניאל סילבר. עבודתו מראה עקבות אשר מובילות לפיסול קלאסי יווני אך לא ברור מה הדמות המפוסלת. שילוב החומרים בצורה גסה, ערבוב תקופות ואי הזהות המגדרית של הדמות מציגים בפנינו תוצר מרושל ומקסים גם ביחד. סילבר לא מנסה לשחזר תקופה או לחקות אותה, אלא שואל אלמנטים מתקופה מסוימת ונותן להם להתמזג עם ההווה, ובכך מאפשר לחיבור החומרי וההיסטורי לעשות את שלו.
״עסק ביש״ היא תערוכה מרעננת ולא שגרתית, בעלת אופי מיוחד וכמעט רומנטי אפשר לומר. הניסיון של האוצרת שלא להיכנס לפוליטיקה בעיניי נכון, אך לצערי במדינת ישראל מאוד קשה לצלוח ניסיון מסוג זה. התערוכה היא אכן תערוכת אמנות ישראלית, אז למרות הרצון להתרחק מפוליטיקה אצל רבים תעלה השאלה מדוע אין ייצוג פלסטיני בתערוכה? ואם היה, האם אכן היה ניתן להישאר מחוץ לתחום הפוליטי? אני בחרתי להישאר עם הצד הרומנטי של התערוכה, מפני שהצד הזה הוא נכון, מעניין ומאתגר, ובימים של בחירות, ״פייק ניוז״ ובעיקר הרבה רעש, תערוכת ״עסק ביש״ ניתקה אותי לרגע קט מעסק הביש שאנו חיים בימים אלו.
"עסק ביש"
אוצרת: דלית מתתיהו
ביתן הלנה רובינשטיין לאמנות בת זמננו
פתיחה:13.12.18
נעילה: 04.05.19
שעות פתיחה:
א' סגור
ב' 10:00-16:00
ג' 10:00-22:00
ד' 10:00-16:00
ה' 10:00-22:00
ו' 10:00-14:00
ש' 10:00-16:00
עלות כניסה: 10 ש"ח או חינם עם הצגת כרטיס כניסה למוזיאון תל אביב לאמנות
ליצירת קשר: מרק דורנבאום
