צו השעה / תערוכת בזק בתל אביב

המצב בארץ מורכב. ממשלות קמות ונופלות, סערת הרפורמה המשפטית, בעד, נגד, ימין,שמאל. תערוכת פופ-אפ שנפתחה בתל אביב בימים אלו ממש מפגישה בין הפוליטי לבין אמנות ועיצוב ומגיבה בזמן אמת למשבר.

יעל כהן, עיצוב פנים

מדי שבוע אנחנו רואים מאות אלפי אנשים יוצאים לרחובות, להפגין ולהביע את דעתם. המצב המורכב במדינה הוא חומר משובח לאמנות פוליטית, עכשווית, שמעלה שאלות וסוגיות בנוגע לנושאי השעה.

שמחתי לשמוע על תערוכה חדשה וקצרת מועד (תהיה פתוחה במשך תשעה ימים בלבד בין 20.04-29.04), העוסקת במפגש המרתק בין פוליטיקה מקומית ועיצוב. הלכתי, ראיתי, ממליצה לכם גם.

שלבי הקמת התערוכה: מרינה פוזנר. צילום: יובל יחזקאל.

פגשתי את אילון ברוש, בן 26, סטודנט שנה ב' במחלקה לאדריכלות בבצלאל. אילון הוא חלק מהקבוצה שהגתה והוציאה לפועל את התערוכה.

היי אילון, ספר לי קצת על התערוכה.
"הרעיון עלה לפני כשלושה חודשים. ישבנו כמה חברים בבר ושוחחנו. תהינו איך יכול להיות שסצנת האמנות בארץ לא מגיבה, לא מעורבת, לא מבטאת את התגובה של מה שקורה עכשיו במדינה. החלטנו להרים את הכפפה."

בעקבות אותו ערב, התגבשה קבוצה של עשרה סטודנטים וסטודנטיות ממחלקות שונות בבצלאל, וההכנות לתערוכה החלו.

"בהתחלה חיפשנו להבין איך ומה אנחנו רוצים לעשות, והאמת שדברים קצת התחילו לשקוע ולהתפוגג." ממש לפני כחודש נקרתה בדרכם ההזדמנות להשתמש בלוקיישן של התערוכה, וברגע אחד, ממש בשיחת טלפון אחת, החלום קורם עור וגידים. קבוצת הסטודנטים החליטה שהיא שמה בצד את החיים האישיים שלה, הלימודים האינטנסיבים, המשפחה והחברים, ומשקיעה את כל כולה בפרויקט הזה.

שלבי הקמת התערוכה: גל נקאר. צילום: עלמה הנגבי.

"כל התהליך היה ממש כמו שם התערוכה- פעולת בזק. הרעיון נהגה סופית והתחיל לצאת לפועל בערב בו גלנט פוטר, זה היום שדברים התחילו לקרות ולהתגלגל. מצאנו את עצמנו בלילה מפגינים ברחובות, ויום למחרת יושבים על הקונספט ומנסים להבין מי אנחנו, מה אנחנו רוצים להעביר בתערוכה הזאת, מה הקו המנחה שלנו."

המטרה הייתה מאוד ברורה: פעולה מהירה. אין אפשרות לקחת את הזמן, הכל צריך לקרות כאן ועכשיו. הקו המנחה שהוחלט עליו בתור ערך מוביל הוא חופש: חופש ביטוי והבעת דעה באיזו צורה שכל יוצר/ת י/תראה לנכון. השאיפה הייתה ליצור מרחב שיש בו חופש ביטוי מוחלט, שמייצר איזושהי התנגדות לצנזורה שהאמנות חוותה בשנים האחרונות.

"כולנו עם אחד", אלכס פרפורי. וידאו. צילום: יעל כהן

"הבנו שיש לנו מרחב פרטי (הבניין בו מתקיימת התערוכה) ואנחנו יכולים להגיד בו מה שאנחנו רוצים. זאת לא תערוכה בעד או נגד הרפורמה. המטרה שלה היא ליצור מרחב תגובה. האמנים מגיבים לתוכו והצופה חווה תגובה פנימית ואישית אל מול היצירות. המפגש עם אמנות מאפשר לפגוש דעה דרך אובייקט, וליצור את הפרשנות הסובייקטיבית שלך."

הקבוצה יצאה תוך כמה ימים עם "קול קורא" שהועבר דרך הוואטסאפ. ההיענות הייתה כל כך גדולה, שבחצות של אותו היום כבר היו למעלה מ-150 אמניות ואמנים שהביעו עניין לקחת חלק בפרויקט. "זה היה כמו אש בשדה קוצים. אני חושב שאנשים חיכו לאיזשהי פלטפורמה שתיקח את המושכות לידיים ותקרא לפעולה. הבנו שזה הרבה יותר גדול מאיתנו, הרגשנו שיש לנו רוח גבית להמשיך ולרוץ עם זה קדימה."

מרחב התערוכה מותח קו דק בין חופש לכאוס. נוצר מגוון גדול של יצירות ומיצגים, תוך ניסיון להימנע מכאוס ובלבול. יש כאן שיקוף של החברה הישראלית: קיבוץ גלויות, דעות שונות, מגזרים ומנהגים שונים – לכולם ניתן מקום בתערוכה.

מי הם המציגים בתערוכה?

"יצאנו בקריאה לאמנים ואמניות צעירים, מתוך רצון לתת במה לדור הצעיר, להיות אקטיבים ולצאת קצת מהאדישות. התערוכה מורכבת מ-80 אחוז אמנים ויוצרות צעירים – סטודנטיות ובוגרים טריים. 20 אחוז הם אמנים ותיקים שהביאו עימם המון כח ועזרנו לנו לייצר שלד חזק ועוצמתי לתערוכה."

כ-60 יוצרים לוקחים חלק בתערוכה, אמנים ואמניות מכל רחבי הארץ, ממגזרים שונים, בגילאים שונים ועם תפיסות עולם שונות.

התערוכה מכילה מגוון רחב של יצירות. סטילס, וידאו, פרפורמנס, מיצגים, מיצבים, ציורים ועוד ועוד. התערוכה באה להציג את האומנות "ברחוב". יש פה ניסיון לקרב בין האמנות לציבור, ולהיפך. מיקום התערוכה בבניין מיועד להריסה מייצר איזשהו טווח ביניים – זו לא גלריה או מוזיאון אך אנחנו גם לא נמצאים ממש ברחוב. המרחב הלא סטנדרטי מעביר סיפור, יוצר רגע מיוחד של מפגש. אין סמלי מלקחת בניין שעומד להריסה, בנקודת זמן מאוד מיוחדת וקריטית, כשכל הדיירים בבניין כבר אינם, והבניין נשאר "עירום". הבניין נמצא ברגע של השתנות ושינוי צורה וזאת אכן תקופה של שינוי והזדמנות לפעולה.

"רשימה ביד עייפה", אסתר ברסקי. צילום: יעל כהן

האם לקחתם חלק בפעולה של ציור קו האדום שנמתח מבצלאל לבית המשפט העליון? יכול להיות שבאיזשהו מקום זה תמך, או התניע את הרעיון שלכם?

"זאת תקופה שמתרחשות בה הרבה פעולות עצמאיות, יש תגובות בשטח שקורות מתוך הציבור ולא בהכרח תלויות אחת בשנייה. אבל כן, חלקנו היינו מעורבים בפעולה."

יש איזושהי אדישות בקרב הצעירים, הדור שלנו, גילאי 20-30, שפחות לוקח חלק בתוך כל מה שקורה במדינה, אם זה בהפגנות, השמעת הקול שלנו בפלטפורמות כאלה ואחרות. האם זאת הייתה אחת הסיבות שלכם לתת מקום לקול הצעיר יותר להביע את הדעה שלו לגבי כל מה שקורה היום?

"כחבר'ה צעירים במדינה, אכן יש לנו איזושהי אדישות למצב, אנחנו שקועים בניסיון להחזיק את החיים שלנו ולבנות את עצמנו בעולם. כולנו מנסים לעשות את הכי טוב שלנו. אני יכול להזדהות עם דמות הסטודנט הזאת. תחת הלחץ, המשימות האין סופיות והרצון להצליח בלימודים. אני גר במרחק של 500 מטר מבית הנשיא בירושלים, ואני מרגיש שלא הצלחתי להיות אקטיבי ונוכח כמו שהייתי רוצה להיות."

עבור יוצרי התערוכה, זאת תקופה של התעוררות. הם לוקחים צעד קדימה, מניחים בצד את חייהם האישיים ומשקיעים את עצמם במשהו גדול יותר.

"חיינו פה הרבה שנים תחת הרבה חוקי סטטוס קוו. הרבה דברים שלא מעלים ולא מדברים עליהם. אף אחד לא דמיין שידברו או יגעו בדברים שקרו בחודשים האחרונים, והבנו שאם כך, אנחנו חייבים להיות מעורבים, לצאת מהמחשב ומהסטודיו, להגיע למרחב המשותף שלנו ולפעול."

"שתי ידיים פעמיים", פול ג'קסון. צילום: יעל כהן

"אנחנו רוצים שהתערוכה תפתח פתח לשיח. המטרה היא לא להתקבע על דעה של צד אחד בלבד, אלא לתת מקום גם לדעות נוספות, אחרות משלנו, כי אחרת לא נגיע לשום מקום. אנחנו רוצים לנסות וליצור חברה בריאה יותר, חברה שיוצרת, פותחת את הדברים ודנה בהם."

התערוכה מעלה סימני שאלה עבורנו כחברה ישראלית, ובמיוחד לנו כיוצרים. סימני שאלה על הפלטפורמות המאפשרות ביטוי, על היכולת להביע דעה, על חופש הביטוי. עד כמה היא חופשית ועד כמה היא באמת מאפשרת?

התערוכה פתוחה לקהל הרחב, בחינם. זאת הייתה אחת המטרות של התערוכה: להיות פעולה עצמאית, הכוללת התנדבות מלאה מצד האמנים המציגים אשר נרתמו למיזם המדהים ומעורר ההשראה הזה. מומלץ לבקר!