במסגרת קורס "פוטוגרפיקה" בהנחיית עדי ברנדה, בסטודיו קטן במעמקי המכללה, סטודנטיות וסטודנטים לתקשורת חזותית יצרו פרויקטים מרתקים במיוחד שקושרים בין חפצים לרגשות. התוצאות לפניכם.
שחר הטואל, תקשורת חזותית
בכל שיעור אצל עדי אנחנו לומדים משהו חדש. זוויות, תפאורה, תאורה שבאמצעותה מעבירים קונספט. אחד התרגילים המעניינים של הסמסטר כלל את כל הנושאים הללו: המטלה הייתה לבחור חמישה חפצים ולהביע באמצעותם רגשות שונים. יצאנו לדרך.
לירון שאבי: יצרתי סדרה של מוצרי קוסמטיקה. המטרה שלי בתרגיל הייתה לעשות עבודה מינימלית ונקייה מפרטים. החפץ קיבל את מלוא תשומת הלב באמצעות שילוב עם הרקע. בעזרת חיתוכים מינוריים יצרתי עבודה אסתטית שמשדרת אהבה, פחד, שמחה, עצב וכאב.
מיכל ברופמן: בחרתי לבטא את התחושות על ידי שימוש במשחקים ויזואלים עם המצלמה. בצילום הספר יצרתי פוקוס לא חד של עייפות כשהעיניים כמעט ונעצמות. מנגד האודם מסמן בעיני חושניות שבאה לידי ביטוי בקונטרסט בתאורה ובצבעים עזים. מסכת הסנואו בורד שלי היא סמל לריגוש ואדרנלין, שיצרתי על ידי סיבוב העדשה בזום אין תוך כדי לחיצה על לחצן הצילום. היה מאתגר מאוד לתפוס את התמונה ככה שהכל יהיה מטושטש חוץ מהמסכה. ולבסוף – הפלטה שלי, שמעלה נוסטלגיה מתקופת ההתבגרות מהיום בו הורידו לי את הגשר. צילמתי צבעים שמחים ובהירים, שידגישו את הילדותיות והאושר של אותו הרגע.
עינב כרמי: בצילום התמונה המלנכולית רציתי להעביר תערובת של געגוע, נוסטלגיה ורצון לחזור לרגע מסוים. את קופסת הפח הירוקה קניתי כי מאוד אהבתי איך שנראתה ולא בשביל העוגיות שבפנים. ניסיתי להעביר את העולם שמאחוריה, מלא בשמחה וצבעוניות שמתפרצת מתוכה ללא הפסק.
ניר ביטון: בתרגיל ניסיתי לבדוק עד כמה צבעוניות ותאורה יכולות להשפיע. לכל חפץ יצרתי את הזירה הצבעונית או ה"עולם" שלו. קומפוזיציה ואביזרים גם נלקחו בחשבון אך בדרגת חשיבות פחותה.
עמית גלבוע: האם חפצי היומיום הרגילים עוד יכולים לעורר בי רגשות? זו השאלה שהנחתה אותי לאורך התרגיל. רציתי שיהיה מאוד ברור באיזה רגש מדובר אבל שהצילום ישאר מופשט. בחלוקה גסה חילקתי את הרגשות לשליליים (תאורה יותר אפלה וקודרת) וחיוביים (תאורה בהירה ואחידה) כשבכל צילום נוספו צבעים ואלמנטים מופשטים שמתאימים לרגשות שמתעוררים בי.
אביטל רוזנברג: בחרתי מספר חפצים שכל אחד מהם מעורר בי הרגשה אחרת. בצילום הבבושקות, ניסיתי להעביר תחושה משפחתית וחמה. זהו חפץ שמלווה את המשפחה שלי מספר דורות, ויש לו ערך סנטימנטלי עבורי. בצילום הטבסקו, ניסיתי להעביר תחושה של גועל. טבסקו זה משהו שאני מאוד לא אוהבת, החריפות מפחידה אותי, הריח מרתיע אותי וזה תמיד משהו שאני מאוד לא רוצה לגעת בו. בצילום כוסות היין ניסיתי להעביר תחושה סקסית ורומנטית לכן בחרתי בצבעים אדומים, תאורה חמה ונעימה. בצילום הסוודר ניסיתי להעביר תחושה מציקה ומגרדת. חורף זו עונה שאני מאוד אוהבת, אבל יש לי כמה סוודרים שתמיד גורמים לי להתחרט שלבשתי אותם.
נעם וידר: בחרתי לצלם את הפינצטה שלי ולהעביר בעזרתה תחושת פחד. כידוע לכל מי שמשתמש/ת בפינצטה- זו לא חוויה נעימה בכלל ואפילו כואבת, לכן בכל פעם שאני נאלצת להשתמש בה אני קצת מפחדת. עוד דבר לא חביב עליי זה מתמטיקה וכל מה שקשור לחישובים מתמטיים / מספרים וכו׳. בתיכון בתיכון למדתי לקראת 3 יחידות בבגרות וגם שם הקזתי דם כדי להוציא ציון 80. לכן בחרתי להציג את המחשבון שלי כחפץ שנוא ואף קצת מגעיל. בצד החיובי, אורגזמטרון שעושה נעים בראש זה כיף, נעים ומרגיע. לכן היה לי מאוד קל לקשר אותו לרגש של אהבה, ואפילו חושניות וסקסיות. ולבסוף החפץ האחרון קשור לטיול הגדול שלי שעשיתי בדרום אמריקה. בחרתי להציג באור נוסטלגי את האלפקה שלי, שמאוד מזוהה עם איזורים בהם טיילתי ואליהם אני חולמת לחזור.
שילת קיקיון: אקדח דבק – בשנה א' את לא יודעת להשתמש בחומרים, כל הפרויקטים שלך מוחזקים על סף נפילה בעזרת דבק חם לאחר מאבק של לילות וימים מלאים כוויות ונזילות מעצבנות, ופתאום את תופסת את החפץ הזה כאפילו יותר מאיים מאקדח אמיתי. גם המטר הוא מקור לחרדות- כשאני מודדת בעזרתו אני מפחדת שהוא ייסגר עליי פתאום במכה, מזכיר לי נחש שבא להכיש. במה מתנחמים? מקדונלדס – כל פעם שאני ניגשת לפתוח קופסה מהגילטי פלז'ר שלי, כל מה שאני שומעת הוא שירת מלאכים…
נוי סיטבון: בתרגיל זה בחרתי חפצים שעם חלקם יש לי אינטראקציה יומיומית וחלקם מסמלים עבורי דברים. כל אחד מהם נותן לי הרגשה שונה, וצילמתי אותם בצורה שהכי משקפת את ההרגשה שלי כלפיהם. מנדולינה: אביזר המטבח המסוכן ביותר. אין לי אומץ להשתמש בו והוא מפחיד אותי מאוד בגלל הסכינים החדות שלו וכי המון אנשים נחתכים ממנו בגלל שימוש לא נכון. מפתח: זהו המפתח של הבית שלי, ממנו פוניתי בתוכנית ההתנתקות ב-2005. רציתי להעביר עצב ובדידות משום שהמפתח הזה בודד, כי הדלת שהוא פותח כבר איננה. ספר: כדי שאני אקרא ספר אני צריכה להיות עם המון נחת ורוגע, כי זה מה שספר מסמל עבורי. לכן צילמתי אותו בסט ותאורה שמדמה את הסביבה בזמן הקריאה- המיטה טבולה באור חלון של בוקר, כדי להעביר רוגע ושלווה. כף צרכים: כבעלת חתולים, הדבר שהכי מגעיל אותי בטיפול בהם זה ניקיון ארגז החול עם כף הצרכים. היא תמיד מתלכלכת, מסריחה ומזכירה לי את הדבר שאני כל כך שונאת לעשות. צילמתי אותה על רקע נייטרלי כדי לקבל את הקונטרסט ולהבליט אותה- היא מגעילה כמו שהיא ולא צריכה תפאורה שתחזק.
אוקסנה עלמה ולסיוק: בחרתי להציג את אחד הפחדים הכי גדולים שלי. בתור אחת שמתעסקת באופן תמידי במשקל שלה, סופרת קלוריות ושוקלת את האוכל שלה שחלילה לא אעבור את מספר הקלוריות ביום, רציתי להראות את הלחץ וההתעסקות התמידית בכך שליפפתי את המטר שאיתו ניתן למדוד היקפים מסביב למזלג. בשביל להעביר רגש של עצבות בחרתי לצלם את המתנה האחרונה שקיבלתי מדוד שלי לפני שהוא נפטר בגיל צעיר מאוד ממחלה נוראית שהפתיעה אותנו. צילמתי את החפץ בצורה עוצמתית ודרמתית על מנת להעצים את הרגש העוצמה והגעגוע. לאחר מכן בחרתי לצלם את הצעצוע של הכלב שלי שגדל איתי מגיל 7 ולפני שנתיים נאצלנו להרדים אותו. צילמתי את הצעצוע שלו על דשא כי הוא מאוד אהב לטייל ולשחק. בחרתי תאורה מאוד חשוכה עם חדות מירבית על הצעצוע, על מנת ליצור דרמטיות.
נדב גבאי: בחרתי חפצים שמתקשרים לי עם רגשות שחוויתי/החזקתי/עדיין מחזיק. אוזניות של אפל מתקשרות לי לאובדן (אם איבדתם אוזניות בחייכם אתם יודעים על מה אני מדבר), בושם מתקשר לי לרעננות, ההרגשה הצלולה כאשר הבושם עוטף את העור שלנו. הג'ויסטיק מייצג עבורי תחושת אושר כשעולם שלם נפתח בפניך ואתה נכנס לתוכו. ולבסוף צמיד כסף – אופל, צמיד שאמא שלי קיבלה מאחותה כי אחותה התעקשה למרות שאינה עונדת צמידים.
שחר הטואל: בתרגיל בחרתי חמישה חפצים שאני לא יכולה להעביר יום אחד בלעדיהם, מהבוקר ועד הערב. התחלתי עם שעון מעורר- אחד לא מספיק, אני צריכה שלושה שעונים מעוררים כדי לקום. המשכתי עם בושם שנותן לי תחושה של ניקיון ונשיות. לאחר מכן הטלפון שלי שיום אחד בלעדיו ואני מפספסת המון עבודה. ומי הולך לראות סרט בלי פופקורן?! צילמתי פופקורן זוגי לזוג שאוהב לאכול ולחלוק, זאת האטרקציה! ולבסוף כדי לישון טוב ובעיקר בימים כשכואב הראש אחרי יום לימודים ארוך, אדוויל עוזר לי מאוד ונותן לי נחת ברגעים קשים. הרעיון שלי היה להעביר ביקורת על החברה, בדרך צבעונית ומלאת חיים ובעיקר תקשורתית.
