התערוכה במוז״א מציגה מבט יוצא דופן על פריטי לבוש יהודיים מסורתיים. דרך עינו של הצלם ונגליס קיריס, הבגד הופך לדמות, הרקמה לזיכרון, והאור – לכלי לגילוי של זהות.
ליהיא דרור, עיצוב תקשורת חזותית
יש בגדים שלא רק נלבשו – הם נשאו עימם את הגוף, את הסיפור, את המולדת. כאלה הם הבגדים בתערוכה "רוקם באור" של האמן ונגליס קיריס, המוצגת בימים אלה במוזיאון ארץ־ישראל בתל אביב. אלה אינם פרטי לבוש בלבד, אלא קליפות של חיים. תצלומיו של קיריס נושאים אווירה של זיכרון, געגוע ושאלות שנותרו בין תפר לקפל.
ליבה של התערוכה הוא אוסף התלבושות המסורתי של מוז"א – פריטים מקהילות יהודיות מתימן, בוכרה, לוב, עיראק, מרוקו, יוון, צרפת, פולין, הולנד ואתיופיה. בגדים שנטענו במשמעות, שנטוו בהם מנהגים, מיתוסים, אקלים, זהויות. אלא שקיריס, יליד אתונה ואמן בעל רקע בצילום אמנותי וצילום אופנה, בוחר שלא להציגם כפריטים ארכיוניים, אלא כישויות רגשיות. הוא תולה אותם, מאיר אותם, מקשיב להם – ואז לוכד אותם בעדשת המצלמה.
התוצאה – הדפסים מונומנטליים על בד כותנה – יוצרת תחושת נוכחות כמעט גופנית. נדמה שהבגד שצולם אינו רק מונח, אלא עומד, נושם ונושא בתוכו ישות חבויה. התאורה מובילה את המבט אל קפלים, רקמות ושוליים – סימנים על הבד שנדמים כמו עקבות תנועה. הבגד שותק, אך נשמע בעוצמה.
מה שמתחיל כצילום תיעודי הופך לאקט של פרשנות. בתהליך הפקה שנמשך שבועות באטלייה שלו ביוון, קיריס מוסיף רקמות בעבודת יד – בזהב, בכסף ובחוטי כותנה – המשחזרות או מדגישות אלמנטים מן הבגד. תפר שנעלם מקבל חיים חדשים, קו רקמה מכוון את העין לנקודת משמעות או כאב. כמו אמן סיני שעובר בדיו על שבר כלי, קיריס אינו מסתיר את הזמן – הוא מדגיש אותו.
הבחירה להדפיס את הצילומים על בדים גדולים ולא על נייר מוסיפה רובד חומרי לתצוגה – היא מכריחה את הצופה להתקרב ולהרגיש. מרקם הכותנה מדגיש את הפיזיות של העבודה, והופך את החוויה לחושית. יש רגעים שבהם המבקר עומד מול הדימוי ומרגיש שהוא עצמו עטוף, כאילו הבגד שבתצלום רוצה לעבור דרכו.
הכוח הפיוטי של התערוכה נובע גם מהיעדר הסברים. אין תיאור לצד הבגד, אין שם, אין גיל. זו בחירה אוצרותית שמזמינה את המבקר להביא את עצמו. כל מי שצופה בתצלומים עשוי לראות בהם משהו מעצמו – אם דרך המורשת, אם דרך געגוע, אם דרך תהייה על זהות שלא תמיד יש לה מילים. העין משוטטת בין הבדים, אך המחשבה נודדת הלאה – אל מה שנמחק, אל מה שעדיין טמון בתפר. יש בתערוכה גם ממד פוליטי שקט. בעידן שבו הזהות היהודית נבחנת תדיר דרך עיניים של קונפליקט, חוקים ומסגרות, קיריס מציע התבוננות עמוקה ורכה יותר. הוא אינו קובע מהי זהות יהודית, אלא מציע שאלה: מה נשאר ממנה בבגד, ומה נשאר בנו כשאנו מתבוננים בו?
במובן הזה, "רוקם באור" אינה רק תערוכת צילום – היא מיצב של היזכרות. זוהי חוויית התבוננות שמתקיימת בשקט, באור מרומז, בעידון שחושף יותר מאשר מצהיר. קיריס אינו מבקש להנציח מסורת, אלא להחיות אותה מחדש – לא דרך דמות אלא דרך מה שנותר ממנה.
וזו אולי הגדולה של התערוכה: לא הכבוד לעבר, אלא ההבנה שהעבר לא הסתיים. שהוא עדיין שוכן בבד, בגזרה, בפיתול שרוול, והוא מחפש מבט שיפגוש אותו. "רוקם באור" מציע את המבט הזה, ומאפשר לנו לראות את עצמנו לרגע אחד דרך מה שכמעט ונשכח.
שם התערוכה: רוקם באור
אוצרת: רז סמירה
אוצרת משנה: מאיה כהן-מוסק
מוזיאון ארץ ישראל, מרכז רוטשילד
שעות פתיחה:
שני, רביעי: 10:00-16:00
שלישי, חמישי: 10:00-20:00
שישי: 10:00-14:00
שבת: 10:00-18:00
תאריך פתיחה: 28.3.25
תאריך נעילה: 30.11.25
