רזי השימוש במקדחה / שי שניידר-אֵילת

בית יש בו חורים. נקבים בעדם נכנס החשמל ויוצא, מהם דולפים המים
אל החוץ ושבים, על גב מעיל רטוב מגשם, נוקשים בדלת. גם העינית היא
חור נקוב, דרכו אנחנו מתלבטים האם לפתוח. מסננות, מונחות נקיות
בחשכת הארון, ממתינות. וכל המסמרים השחורים, שמקצותיהם תלויות
תמונות המשפחה ותלוי מי שאינו, גם הם צומחים מפנימו של חריץ.
קורקבני הכסף, פעורים בתחתית האמבטיות, על השערות הנתפסות בהם,
ובעלי-חיים, מכרסמים, פרוקי רגליים, הנכנסים ויוצאים בעד חורים שלא
ננחש לעולם.

ילדים, רוצה המקרה ותוך משחק פרוע הם תולשים מעל חלון וילון
על מסילתו, ואין עוד וילון מפריד בין הבית המסונוור לבין החוץ ולהפך.
והנה, כדי לשוב ולכסות על החלון נחוצים עוד חורים, עמוקים, ואת,
שרזי השימוש במקדחה סתומים בפנייך, מה תעשי, את תולה את מעילו
תוך חיפוי על עינייך מחמת אור שאינך מורגלת בו ומכינה משקה חם.
רוצה המקרה והילדים, הוא, בעל המעיל, אינו אביהם (על-אף ששותה
מספליו), אביהם, מקדחתו שוכבת על צידה בתחתית ארגז סגור במחסן
שבחוץ. מה יעשה מי שהילדים אינם ילדיו, והספלים, על-אף שהמשקה
ערב, אינם ספליו. ימשוך בכתפיו, יגמע –

את לוקחת אם כן את הכלי לידייך, עוצמת עין אחת, מכוונת לנקודה
מסומנת, ולוחצת, נחושה, על הדק. רעד אוחז בך משורשך עד קודקודך,
והנה, מן הקיר ניתקת כשן חתיכה בגודל אדם ונופלת על רצפת הבית,
שכעת, בקירו, פעור כפה מין בור. והנה את, מפני הבוהק המסנוור,
מטפסת לתוכו ונכנסת, למצוא בו מנוחה לעינייך, ומתקפלת בו,
וטומנת את ראשך בין רגלייך, ומשהו, צורת נדל, חלום חוזר, בא ומטפס
בך צהוב במעלה השדרה, ויוצא בעד פיך וממנו אל כף ידך, הנסגרת עליו
באגרוף. ומשהו עוד, הילדים, עולים ומטפסים ונכנסים אלייך אל החור,
אימא, אימא, הם מבקשים, ומלטפים אותך בידיהם הקטנות, אנחנו רוצים
כלב, שיהיה שלנו.

בית, דבר מחורר ככברה, ארובה שלוחה אל השמיים, בעדה אנחנו מעלים
עשן. את מבקשת מהילדים שיגישו לך את מכשיר הקידוח ומבקשת שיכסו
בידיהם על אוזניהם, ומוסיפה לקדוח ביתרת הקיר וזוחלת איתם בעד החור
אל עברו האחר של הבית.

כריכת הספר

רזי השימוש במקדחה פורסם בספרה של שי שניידר-אֵילת, “הוא היה כאן, אני בטוחה בזה”, שיצא לאור בהוצאת אפיק, 2019

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *