רישיון לעצב

מה מקומו/ה של המעצב/ת בשיח החברתי? כמעצבים, אנחנו ניצבים לא פעם בפני שאלות ערכיות ונדרשים לאזן בין התרבות החומרית לבין דילמות מוסריות. איך כדאי לחשוב על ההשפעה שיש לנו על העולם?

נועם בר-יעקב, עיצוב תעשייתי

שיעור זום שגרתי. המשימה להיום: להגיש פוסטר על פרויקט של מעצב/ת או יוצר/ת. הביקורת של המרצה גורמת לי להתבייש. זה לא עצם הביקורת, ביקורת היא דבר שגרתי עבור סטודנט לעיצוב. זה גם לא בגלל שההגשה הייתה לא טובה, טעונת שיפור אולי, אך גם זה דבר שבשגרה. משרד האדריכלות בו בחרתי לעסוק עושה פרויקטים בהיקפים גדולים, פרויקטים יקרים ויוקרתיים מאוד. בהגשה ציינתי שהמשרד שם דגש סביבתי וחברתי בעבודה שלו. מה שגרם לי להתבייש זו נקודה אחת שהמרצה הפנה את תשומת ליבי אליה: איכשהו פספסתי את הדיסוננס. כשמשרד אדריכלות טוען שהוא דוגל בעיצוב חברתי ובנייה ירוקה, ובפועל בונה פנטהאוז יוקרתי או בית של 500 מ"ר על שפת אגם, יש כאן בעיה. הוא צדק לגמרי, ואני, שהגעתי לתחום העיצוב מתוך אמונה שהוא יכול וצריך להיות כוח חיובי בעולם, הייתי צריך לראות את זה גם.

עיצוב מוסרי

לנו, כמעצבים/ות, יש השפעה אדירה על המציאות. אנחנו אחראים על הממשק של א/נשים עם כמעט כל דבר שהם פוגשים בעולם. החל בטיפוגרפיה של הספר או העיתון שלך, דרך מה לובשים לדייט, ועד למכונות בהם תשתמשו בעבודה יום יום, אפילו עצם המרחב בו כולנו חיים ועובדים: הכל מעוצב עד לפרט האחרון, שלא לדבר על העולם הדיגיטלי. כל זה הוא הרבה מעבר למה שאת רואה. אלו הערוצים שבהם את פועלת, הדרך שבה את חווה את המציאות. אנחנו לא מעצבים מדיה או מוצרים, אנחנו מעצבים את המרחב האנושי: איך שאנשים מתנהגים, מה שהם עושים ואיך, מה שהם חווים ומרגישים ואפילו את התפיסה שלהם ומה שהם חושבים. מן הראוי שניתן על זה את הדעת ונפעל מתוך מודעות להשלכות של הדברים שאנחנו יוצרים. 

משולש העיצוב

כולנו מכירים את המשוואה. המעצב/ת פועל/ת מתוך ניסיון תמידי לאזן בין שלושת ה"שחקנים" בתהליך העיצוב: המעצב/ת, הלקוח/ה והמשתמש/ת. עיצוב הוא מקצוע שפועל בעולם החומרי, תחת השפעתם של השוק חופשי והקפיטליזם. עובדה זו אינה חיובית או שלילית בפני עצמה, אבל משמעות הדבר היא שמעצבים אינם פועלים באופן עצמאי. אנחנו לא אמנים, אנחנו לא מעצבים לשם העיצוב. אנחנו מעצבים בהתאם לרצונות של המשתמשים, לדרישות של הלקוחות וללחצי השוק. כל זה מקשה על המעצב/ת שרוצה לנקוט עמדה מוסרית. כפי שמסבירה דבי מילמן (Millman), מעצבת, סופרת ומרצה בבית הספר לאמנות חזותית בניו יורק: לרובנו אין אפשרות פשוט להגיד לא לפרויקט שלא מתאים להשקפת עולמנו. 

עיצוב מכליל ועיצוב סביבתי 

במקצועות כמו רפואה ועריכת דין יש קוד אתי מובהק ומוגדר שנאכף בקפדנות. רופאות ועורכי דין נמצאים בעמדת כוח מול הלקוחות שלהם, בדרך כלל בני אדם במצבים הכי פגיעים שלהם שנאלצים להעניק למישהו אחר סמכות לקבלת החלטות גורליות עבורם. פני הדברים שונים כשמדובר בעולם העיצוב. המקצוע שלנו הוא כל כך גמיש ורחב שאי אפשר להגדיר עבורו קוד אתי ברור, וגם אם היה אפשר, קשה לאכוף דבר כזה בלי לפגוע ביצירתיות שכל כך מהותית לנו כמעצבים/ות. לכל זה מתווספת הבעיה הפרקטית: לך תשלול ממישהו את הרישיון לעצב. זה לא פרקטי לנסח קוד אתי למקצוע העיצוב. אז מה כן אפשר לעשות? להפנות את המבט לשני תחומים בעיצוב שצוברים תאוצה בזמן האחרון: עיצוב סביבתי ועיצוב מכליל. 

יש שיגדירו עיצוב מכליל כעיצוב עבור בעלי צרכים מיוחדים, אך הגדרה מדויקת יותר היא עיצוב שמתאים את עצמו למאפיינים הייחודיים של מגוון אוכלוסיות. זהו עיצוב שמטרתו להיות רלוונטי לקבוצות (או יחידים) שבדרך כלל פוסחים עליהם, כלומר עיצוב שפותר בעיות עבור אוכלוסיות בעמדת נחיתות כלשהי ביחס לשאר החברה. העוסקים בעיצוב מכליל עושים עבודת קודש מאין כמותה, והרעיונות של התחום מחלחלים החוצה לעולם העיצוב הכללי ומשפיעים על הדרך שבה התחום תופס ומתייחס למשתמשים. הבעיה היחידה היא שעולם העיצוב בהכרח תמיד יהיה הרבה יותר רחב מהעיצוב המכליל. עצם קיומו של התחום לא פותר מעצבים/ות אחרים מאחריות מוסרית על מה שהם מעצבים.

העיצוב הסביבתי מקרב אותנו קצת יותר לפרדיגמה שאפשר לחשוב דרכה על עיצוב מוסרי. עיצוב סביבתי מכניס שיקול חדש לתמונה: המטרה היא לא עיצוב של דברים שמשפרים את איכות הסביבה, אלא יצירת תהליך עיצובי ומוצר סופי שלא פוגעים במערכת האקולוגית שלנו. בעיצוב סביבתי המטרה יכולה להיות כל מטרה, הלקוח כל לקוח והמשתמש כל משתמש. מה שמשתנה זו המשוואה: כבר לא מעצב-משתמש-לקוח, אלא מעצב-משתמש- לקוח-איכות הסביבה. 

לחשוב מעבר

העיצוב הסביבתי מלמד אותנו שאפשר לחשוב מעבר למשוואה הסטנדרטית, מעבר לשיקולים הבסיסיים של תהליך עיצובי. ניקח את הגישה הזו ונציע על בסיסה גישה כוללת לעיצוב מוסרי. הפילוסוף האמריקאי תומאס נייגל (Nagel) מדבר על אתיקה כמדרג של חובות. למשל, בחיי היום יום של אדם פרטי החובה המוחלטת שלו (למשל לא לרצוח) חשובה יותר מהחובה שלו כלפי המשפחה שלו, שבתורה חשובה יותר מהחובות החוזיים שלו וכן הלאה. בהשאלה לתחום העיצוב, אפשר להציע להחליף את פרדיגמת משולש העיצוב בפרדיגמת מחויבות המעצב/ת. למעצב/ת יש מחויבות ללקוח, זה נתון. יש לו/ה מחויבות למשתמש, גם זה נתון. מעבר למחויבויות האלו, יש לכולנו מחויבויות נוספות כבני אדם וכמעצבים/ות. המקום לגמישות ולפרשנות אישית הוא בדיוק שם, בשאלה מה הן בדיוק המחויבויות האלו ומהי היררכית החשיבות שלהן. 

במהלך אותה הגשה בקורס בה בחרתי באדריכלים הלכאורה חברתיים-סביבתיים, בת כיתתי בחרה להציג מעצב "טבעוני". לא מדובר במעצב שבמקרה לא אוכל ביצים, אלא מעצב שבחר לשים בראש סדר העדיפויות שלו ערכים טבעוניים. באותו האופן ישנם גם מעצבים מכלילים, מעצבות הומניסטיות, מעצבים פמיניסטים, מעצבות ציוניות ומעצבים פלסטינים וכולם פועלים מתוך עמדה מוסרית. אני לא טוען שבשביל להיות מעצב/ת אתי/ת בהכרח צריך לבחור מטרה ולהילחם למענה, אבל כן צריך להיות מודעים לערכים שמובילים אותנו ואם אין כאלו- להשקיע מחשבה ולבחור כמה. עמדה מוסרית לא צריכה להיות מובהקת וצעקנית, אבל היא כן צריכה להיות קיימת.

נחזור לרגע למדרג של נייגל. אני מזמין אתכם לקחת דף ועט ולהקדיש כמה דקות לתרגיל שאולי יזכיר לחלקנו את תנועת הנוער, אבל יש בו הרבה כוח להנחות את ההחלטות שלנו ולעזור לנו עם דילמות אתיות בהמשך. התרגיל פשוט מאוד: רשמו על הדף ערכים שחשובים לכם, ודרגו אותם. מצוידים ברשימה שלכם, אתם יכולים לגשת לכל תהליך עיצובי או לכל שלב בתהליך ולבחון אותו מול הערכים שלכם. כך תוכלו להחליט לא רק האם לעשות משהו, אלא גם איך לעשות אותו. זוהי מהות העיצוב המוסרי, עיצוב שפועל מתוך מודעות. 

מילת סיכום היסטורית

במניפסט "מעבר לחדש" טוענות הלה ג'ונגריוס (Jongerius), מעצבת תעשייתית הולנדית, ולואייז שואנברג (Schouwenberg), מרצה בכירה באיינדהובן, שתחום העיצוב איבד את הקשר ההדוק שהיה לו בעבר עם ערכים. העיצוב כולו נולד מתוך תנועות ערכיות, מתוך אמונה שמה שאנחנו עושים ואיך שאנחנו עושים זאת יכול להוביל לשינוי מהותי במציאות, עד כדי שבירה של מוסכמות- לא רק אסתטיות, אלא חברתיות, תרבותיות וכלכליות. אז נכון, אנחנו לא רופאות/ים, אנחנו לא מקבלים החלטות של חיים ומוות, אבל אנחנו כן אמונים על איך שהחברה שלנו תראה. ולכן אנחנו חייבים לקחת את המושכות, ולחזור להיות גורם מודע ורלוונטי בשיח החברתי התרבותי והמוסרי.