קמח, מים ושחקנית אחת על הבמה – ההצגה "מה הטעם", שהוצגה במסגרת פסטיבל תאטרונטו 2023, מעלה שאלות על תפאורה ועל מינימליזם.
ענבל כ"ץ, עיצוב תעשייתי
פסטיבל תאטרונטו הוא פסטיבל להצגות יחיד המתקיים בחוה"מ פסח בכל שנה מאז 1990. את הפסטיבל ייסד יעקב אגמון, ולאחר מותו הוא עבר לניהולה של גילה אלמגור. שמו של הפסטיבל מציג באופן ברור את הקונספט: תיאטרון נטו. כל ההצגות בפסטיבל הן הצגות יחיד נקיות מתפאורה: על השחקן/ית והטקסט לבדם להחיות את הבמה וליצור את ההצגה.
הגישה המינימליסטית, הנקיה והפשוטה הזו שונה מעולם התיאטרון הקונבציונלי. כצופים וכמעצבים בפרט, אנחנו רגילים למופע חזותי שלם ועשיר. התפאורה היא חלק חשוב במדיום בדרך כלל: היא מאדירה, מדגישה, מסדרת ועוזרת לבמאי/ת ולשחקנים להעצים את עולם התוכן. הצבע, הקונסטרוקציה, הקומפוזיציה ועוד אלמנטים רבים: כל אלו עוזרים ליצור את ההרגשה המסוימת מאוד שחווה הצופה. כיצד מתפקד התיאטרון ללא כל אלו? כיצד העלמת המשתנה הזה משפיעה על הבימוי? על המשחק? כיצד אנו כצופים חווים את ההבדל?
פסטיבל "תאטרונטו" נותן במה לשאלות הללו. במסגרת הפסטיבל, נבחרות ומוצגות שמונה הצגות קצרות, "קצרנטו". השנה הפסטיבל הוצג בתאטרון יפו, ואחת ההצגות היתה "מה הטעם?". את ההצגה כתבה וביימה אוריה שפיצר ומשחקת בה נועה אוחיון. ישבתי עם הבימאית והיוצרת לשיחה על ההצגה, על התהליך ועל הבחירות שבדרך.
ספרי לנו על עצמך ועל ההצגה.
אני אוריה שפיצר, בת 25 מרחובות, בימאית. למדתי תואר ראשון בתיאטרון בסמינר הקיבוצים ועכשיו לומדת שם לתואר שני בפסיכודרמה. אני מגישה לבגרויות בתיאטרון בשני בתי ספר, ודיג'יי בערבים. במסגרת עבודתי כבימאית, אני שולחת הצעות להרבה קולות קוראים. ההצעה ששלחתי לתאטרונטו מבוססת על עבודה שלי בסגנון הפרפורמנס, סגנון שמדגיש את הפעולה ושם את השחקנית במרכז. באותה תקופה עלה לכותרות הרצח הנוראי של מיכל סלה ז"ל, וחשבתי איך אני כסטודנטית לבימוי יכולה לעשות משהו, לתת לקהל חומר למחשבה.
תהיתי לעצמי: מהי הפעולה שהכי מאפיינת משפחתיות? חשבתי על עצמי אופה חלות עם אמא שלי. מה יקרה אם אהרוס את הפעולה? היא תקבל אימפקט אחר? כך נוצרה ההצגה "מה הטעם". מה אנחנו יכולים לעשות כקהל? כמדינה? כבני אדם? חיפשתי נקודות השקה בין הכנת החלה לטקסט. כתבתי אותו בחרוזים, כאילו זו אגדה. האישה מרגישה שזה חיצוני לה, חרוזים הם מנוכרים וזרים. זה כאילו סיפור של אשה אחרת. במהלך ההצגה מגיעה נקודת השבירה, שם נשברים גם החרוזים. מתחיל כאוס על הבמה עם הקמח והאלמנטים השונים.
ההצגה נגמרת במילה "ולתפארת", והיא לא מוצאת מילים להמשיך את המשפט. זו ביקורת על המדינה, שלא עושה מספיק. בינתיים נרצחו כבר 13 נשים ב-2023. אנחנו יכולים לעשות הרבה יותר כדי למנוע את הרצח הבא. יש לנו אחריות כקהל, כאזרחים.
כיצד את משתמשת בתפאורה בדרך כלל? ספרי לנו על שימוש באלמנטים חזותיים בהצגה.
בראש שלנו, תיאטרון צריך להיות "שואו" עם תפאורה גדולה. כאן מדובר בהצגה קטנה, שחקנית אחת. במונודרמה כזו שמים לב למימיקות, לפעולות הפיזיות, ויש לשחקנים עבודה קשה בהרבה. יש לזה יתרונות וחסרונות. אני אוהבת את הצמצום, ביקשו ממני להוסיף שולחן ואני מרגישה שזה מגביל אותי. אקדח במערכה הראשונה יורה בשלישית – לא סתם שמים אובייקטים על הבמה. אין סיבה לתפאורה גדולה אם אני לא משתמשת בה.
מה שמעניין בעיני בתיאטרון זה להפוך את החפצים למשהו אחר. בהצגה הזו אני מדברת על חפצים שאנחנו משתמשים בהם כרפרנס. הנפת מערוך הופכת להשאת משואות. השחקנית מערסלת את החלה ביד – מייד זו נתפסת כתינוק. מעניין להציג דפוסים שאנחנו מכירים כישראלים, כאזרחים, כבני אדם – ולקחת אותם למקום אחר.
חלומות לעתיד?
כיוצרת דתיה, אני רוצה לטרוף את העולם. לעשות עוד. לדבר על הנושאים הכואבים שקיימים גם אצלנו. שיתנו יותר מקום לבמאיות בתחום הכל כך גברי הזה. מעצמי אני מבקשת – לא להפסיק ליצור. הפרויקט הבא שלי זו הצגה שעוסקת במסכים ובמסיכות, ואני ממשיכה להגיש קולות קוראים. אני מקווה לא להפסיק לכתוב, לא להפסיק ליצור. לקוות שמשהו יגע במישהו, ושיהיה שינוי, אפילו הכי קטן, בעולם.
בחרתי לסיים את הראיון בציטוט של יעקב אגמון, שמביא את תמציתו של פסטיבל תאטרונטו:
"השחקן הבודד הוא כמו קוסם או מכשף שעומד על הבמה, ומה שהוא מביא, זה מה שיש. אין לך לאן לברוח – לא לתפאורה ולא לאביזרים או לשחקנים נוספים."
הפסטיבל מתקיים בכל שנה בחוה"מ פסח. השנה הוא נערך ב- 8-10 לאפריל, בתאטרון יפו ובעכו העתיקה.
בתאריך ה-21.5 תעלה ההצגה "מה הטעם?" בתיאטרון הבימה ביחד עם שתי הצגות נוספות מפסטיבל תאטרונטו.
