עכשיו קוראים
נקרא לזה מקומית: שיחה עם רמי טריף

נקרא לזה מקומית: שיחה עם רמי טריף

[column]

"אני מחפש מלאכות-יד, מנהגים, תרבות חומרית, ומשם יוצא לחקירה עיצובית. לפעמים זה יכול להפוך לביקורת חברתית-פוליטית, לפעמים זה ניסיון ליצוק מנהגים לא-חומריים בתוך אובייקטים חומריים": ראיון עם מעצב המוצר רמי טריף.

לי גואטה, תקשורת חזותית

[/column] [column]

רמי טריף הוא מעצב מוצר ומרצה לעיצוב. טריף הינו בוגר בית הספר לאמנויות בציריך ZHDK ובעל תואר ראשון ושני מהמחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל. עם סיום לימודיו, השתתף בתכנית d-Vision למעצבים מצטיינים בחסות חברת כתר. עבודותיו זכו בפרסים בארץ ובעולם, ביניהם פרס משרד התרבות לאמנות פלסטית בתחום עיצוב המוצר לשנת 2017, פרס אות העיצוב בקטגוריית עיצוב תעשייתי ועוד. טריף הציג תערוכת יחיד והשתתף בתערוכות עיצוב רבות בארץ ובעולם.
טריף יוצר אובייקטים סמי-שימושיים, קונספטואלים במהותם, באמצעות הכלאה בין עולמות שונים: מלאכה ועיצוב, מסורתי ועכשווי, ידני וטכנולוגי. הוא בוחן לעומק שני מרכיבים מרכזיים בעבודתו, מלאכת היד המסורתית ועיצוב המוצר התעשייתי. בעבודותיו הוא מתייחס למלאכות מסורתיות המוכרות לו מן התרבות הדרוזית-ערבית ממנה בא: קליעה ואריגה, ריקוע נחושת, גילוף בעץ ועבודה במתכת.

[caption id="attachment_9471" align="aligncenter" width="750"]"סאג'־מקיאג'", רמי טריף. הסאג' הופך למראת איפור ומתנתק מהאדמה. צילום: יעלי גבריאלי "סאג'־מקיאג'", רמי טריף. הסאג' הופך למראת איפור ומתנתק מהאדמה. צילום: יעלי גבריאלי[/caption]

מה הם מקורות ההשראה שלך?
אני חושב שאת מקור ההשראה אפשר לאתר לרוב בפרויקטי גמר של מעצבים ואמנים באקדמיה. הפרויקט שלי התעסק מסורת כ"קראפט" וכתרבות חומרית, נקרא לזה "מקומית". הבסיס של פרויקט ה-COD שלי (craft oriented design) היה שילוב בין קראפט לעיצוב, ובשניהם היה סוג של low-tech, כלומר לא הייתה שם טכנולוגיה. קפיצת המדרגה העיצובית הייתה בשכלול האקט עצמו.

ואיך התבטא השכלול?
אתה לוקח מלאכת-יד בסיסית ומשדרג את אופן הביצוע. במופע הסופי של התוצר זה מתבטא באיכויות העיצוביות, הגרפיות, הפונקציונליות, בתרומה התרבותית שלו לתחום. מדובר ביישום של כלים עיצוביים על מלאכת-יד פשוטה של קליעת רהיטים שקיימת כבר מאות שנים, לא רק בארץ, אלא כמעט בכל העולם. זה תחום רחב מאוד, אני התמקדתי בקליעה ידנית מאוד בסיסית, המבוססת על שיטת קליעה מסורתית.

[caption id="attachment_9466" align="aligncenter" width="750"]"COD Chair", רמי טריף. כסא בקליעה ידנית בחוט סינתטי, מתוך קולקציית רהיטים קלועים בעבודת־יד. צילום: עודד אנטמן "COD Chair", רמי טריף. כסא בקליעה ידנית בחוט סינתטי, מתוך קולקציית רהיטים קלועים בעבודת־יד. צילום: עודד אנטמן[/caption]

איך הגעת לטכניקה הזו?
אני בא מרקע דרוזי-ערבי שזו חברה מאוד קטנה וסגורה שמתמודדת עם תרבות המערב, התרבות הישראלית, תרבות הצריכה… הדיון כל הזמן סובב סביב שאלת ה"התמערבות", כן או לא, כמה נכון להתמערב והאם אנחנו בכלל שמים לב שזה קורה. היה לי חשוב לשמר אלמנטים של התרבות החומרית שלי, שהיא תרבות ערבית-מקומית, תוך שימוש בכלים של עיצוב. משם זה התחיל והתפתח לסוג של תחום, קטגוריה מאוד מסוימת שאני עובד איתה. אני פחות או יותר היחיד שעובד בשדה הזה בארץ, אמנים נוגעים במקומות האלה אבל מעצבים כמעט ולא, ויש הרבה מה לגלות שם. זה הפך לבסיס הקבוע שלי פחות או יותר: אני מחפש מלאכות-יד, מנהגים, תרבות חומרית ומשם יוצא לחקירה עיצובית. לפעמים זה יכול להפוך לביקורת חברתית-פוליטית, לפעמים זה ניסיון ליצוק מנהגים לא-חומריים בתוך אובייקטים חומריים.

[caption id="attachment_9465" align="aligncenter" width="750"]תבניות עץ לעוגיות 'מעמול', רמי טריף. הצורניות המסורתית של העוגיות מתחלפת בסמלים ודרגות צבאיות. צילום: יעל גבריאלי תבניות עץ לעוגיות 'מעמול', רמי טריף. הצורניות המסורתית של העוגיות מתחלפת בסמלים ודרגות צבאיות. צילום: יעל גבריאלי[/caption]

סיפרת באחת הכתבות שלאבא שלך הייתה סדנה. שם למדת את הטכניקות עליהן העבודה העיצובית שלך מתבססת?
לא הכל, אבל זה בהחלט היה מגרש המשחקים הראשון שלי. למדתי שם הרבה טכניקות ועבודות-יד. גם מאמא שלי למדתי כל מיני דברים, כמו סריגה שאני תמיד חוזר אליה והיא מהווה השפעה גדולה על העבודה שלי. המקום ממנו אני בא הוא מקור מתמשך של השראה. אני תמיד הולך לשם ומחפש איזשהו סיפור מעניין, או משהו שאני רוצה לבקר או להאיר. לפעמים זה לא קל לתווך את זה לאנשים מחוץ למעגל התרבותי המצומצם שלי, במיוחד בחו"ל.

למשל, בעבודה שלי עם טס הנחושת יש מטפורה תרבותית דתית שמגיעה מהמסורת הדרוזית, סוג של "אחוות אחים". הטייק שלי היה להרכיב מחדש את האורנמנט המזרחי- ערבי מהלוגו של ווטסאפ ופייסבוק. כשמבינים את ההקשר התרבותי זה הופך להיות הרבה יותר מעניין, עסיסי ורלוונטי: המדיה החברתית אפשרה חיבור מחדש בין שני חלקים של קהילה הדרוזית בסוריה ובלבנון שלא התקיים מאז שנת '48. עד לפני עשר שנים היה נתק כמעט מוחלט. ברמת הגולן יש מקום שנקרא "גבעת הצעקות"- יום אחד בשנה הדרוזים היו עולים לשם והקרובים שלהם בצד הסורי היו מגיעים לעמדה מהצד שלהם וצועקים אחד לשני עם מגה-פון: "מה נשמע?" וכולם מסתכלים אחד על השני עם משקפות. אני לא יודע אם זה עדיין קורה, אבל אני חושב שבעידן הסקייפ והפייסבוק זה כבר אחרת.

 

[caption id="attachment_9468" align="aligncenter" width="750"]"טס נחושת", רמי טריף. מטפורה המהדהדת את מצוות "אחוות האחים" בדת הדרוזית. צילום: יעלי גבריאלי "טס נחושת", רמי טריף. מטפורה המהדהדת את מצוות "אחוות האחים" בדת הדרוזית. צילום: יעלי גבריאלי[/caption]

אתה חושב שתחום העיצוב משפיע על החברה הישראלית היום?
אני חושב שכן, השאלה היא איך ואיפה. "החברה הישראלית" זו כותרת די גדולה. אם נדבר שניה על התעשייה אני חושב שהיום עיצוב מוצר בהחלט משפיע והתעשייה מתחילה לאמץ אותו ככלי. אנחנו רואים את זה בכל מיני פרויקטים בתחום הרפואי למשל. גם ברמה התרבותית, כלומר איפה שזה פוגש את שדה האמנות, אפשר לראות שיש צמיחה משמעותית בכמות התערוכות שעוסקות בעיצוב בארץ, מ"דיזיין" עד "ארט" או "עיצוב פרופר".

באופן אישי אני מאוד עסוק במקומי גם מבחינה רעיונית וגם מבחינה חומרית, אם זה עבודות באבן או שיתוף פעולה עם אנשי מקצוע מקומיים. התוצר יכול להיות מעוצב בטכנולוגיה מאוד מתקדמת אבל שעדיין יהיה בו ניחוח של מסורת ועבודת-יד. אני מתעקש לעבוד עם אבן מקורית מהגליל כי בסופו של דבר אני מנסה לגייס את כל האלמנטים כדי להעביר מסר.

לשרת את המטרה.
כן, זה עוד עבודה ועוד עבודה והניסיון הוא ליצור איזושהי שפה או חתימה אישית. זה לוקח הרבה זמן ודורש נפח עבודה רציני. גם לך כיוצר לוקח שנים להבין בדיוק מה אתה עושה, גם אם זה נראה לך שברור לך מההתחלה.

[caption id="attachment_9469" align="aligncenter" width="750"]"טס נחושת־מגפון", רמי טריף. כלי הגברה לטלפון חכם, העיצוב מהדהד את מצוות "אחוות האחים" בדת הדרוזית. צילום: יעלי גבריאלי "טס נחושת־מגפון", רמי טריף. כלי הגברה לטלפון חכם, העיצוב מהדהד את מצוות "אחוות האחים" בדת הדרוזית. צילום: יעלי גבריאלי[/caption]

אתה מרגיש שאתה נמצא במקום הזה?
זה אף פעם לא ברור במאה אחוז, אבל יש בי מספיק ביטחון כדי לפעול בשדה הזה. מצד שני, אני לא חושב שצריך להתקבע. בסופו של דבר אנחנו עוסקים בחידוש של דברים, ואני לא מגביל את עצמי רק למקורות ההשראה האלה, ממש לא. ובכל זאת,  יש איזשהו קו כללי שאני בסופו של דבר רוצה לקדם. אני לא עוסק בעיצוב נטו או בסטיילינג, זה לא עניין של לעשות דברים "יפים". חשוב לי המסר, הרעיון.

למרות שאין ספק שזה לא גורע מהאסתטיקה של העבודות שלך.
לא, בוודאי שלא. אבל המטרה זה לא לעשות Redesign או Upgrade למרות שזה חלק מהמשחק, חלק מהמוצר שיש לנו כמעצבים להציע לקהל שצריך לאמץ את זה, לאהוב את זה, לשנוא את זה, להגיד שזה יפה ואפילו לשלם על זה. אסתטיקה זה חלק מהסיפור הזה אבל לי חשוב גם המקום של ההקשר התרבותי בשיח הזה. בדרך כלל העבודות שלי מלוות במחקר סמי-אקדמי: אני כותב על פרויקטים לפני שאני עושה אותם כדי לייצר איזשהי אמירה שעוזרת לי לעבוד מסודר, אחרת אתה יכול להתפזר.

[caption id="attachment_9472" align="aligncenter" width="750"]"שולחן דיוואן", רמי טריף. הפרויקט ביקש לבחון את השינויים החברתיים והתרבותיים שעוברים על החברה הדרוזית בישראל. צילום: יעל גבריאלי "שולחן דיוואן", רמי טריף. הפרויקט ביקש לבחון את השינויים החברתיים והתרבותיים שעוברים על החברה הדרוזית בישראל. צילום: יעל גבריאלי[/caption]

יש משהו שהיית רוצה לעשות בעתיד, שאיפות?
זה עלול להישמע קלישאתי אבל יש לי את הפריבילגיה לעשות את מה שאני באמת אוהב ומרגיש לי נכון, שמעט מאוד אנשים זוכים לזה בסופו של דבר. יש כאן גם סוג של תחושת אחריות, אני יכול לומר בצניעות שאין הרבה יוצרים או מעצבים שמטפלים בגזרה הזאת או בפינה התרבותית הזאת בארץ. אני מרגיש אחריות לעשות עם זה משהו ולהביא את זה לכמה שיותר אנשים. בימים אלה נפתחת תערוכה בכברי, שזו הפעם הראשונה שאני מציג את העבודות האלה בצפון, כלומר לקהל מקומי ומשפחתי. זה לא קהל היעד הרגיל של אירועי תרבות, והיינו צריכים להביא את זה עד אליהם, להזמין אנשים ולהביא תיכוניסטים מבתי הספר בכפר שלי, ואולי זה יעניין אותם ואולי מישהו ייקח את זה הלאה.

[/column]
התגובות לכתבה

הוסיפו תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם.