עכשיו קוראים
שלום כיתה א'

שלום כיתה א'

[column]

אומרים שחוויה היא סיוט בלשון עבר. בתור סטודנטית שנה א', מיכל ברונפמן מסכימה לחלוטין. קבלו הצצה לבלאגן המתחולל בראשה של כל סטודנטית טריה בעולם העיצוב. בין השאר: איך מוצאים השראה תחת לחץ, איך מנצחים במרוץ הזמן ולמי יש את כל התשובות? אנחנו עדיין מחפשות.

מיכל ברונפמן, תקשורת חזותית

[/column] [column]

שישי בערב. לאחרונה, אתם נוטים למצוא את עצמכם בדייט קבוע עם שיעורי בית ביסודות העיצוב, כשהחדר נראה כאילו עברה בו סופת טורנדו? ברוכים הבאים, אתם סטודנטים לעיצוב. מסתבר שלא משנה כמה נדמה לנו שהתכוננו היטב לפרק חדש, החיים מצליחים להפתיע אותנו. בין אם התחלתם השנה, שוקלים להתחיל בקרוב, או שאתם נמנים עם ברי המזל שההתחלה כבר הרחק מאחוריהם, הרשו לי ללוות אתכם בצעדים הראשונים של שנה א'.

 

[caption id="attachment_11650" align="aligncenter" width="750"] שלום שנה א׳.[/caption]

כמו רבים וטובים, התחלתי ללמוד אחרי תקופה ארוכה של טיולים וחופש. חשש מהול בהתלהבות ליווה את הורדת התוויות מהתיק החדש, סידור שולחן העבודה וקניות אינסופיות של ציוד אמנות. בתוך כל ההתרגשות הבתולית הזו התחילה השביתה: עוד לא הספקנו להבין מי נגד מי וכבר דרשו מאיתנו לבחור צד, ליזום מחאות, לפעול כנגד… מי בעצם? בכל הכאוס, היה קשה למצוא תשובות ברורות.

בין הפגנה להפגנה, מקצת השיעורים שהתקיימו כסדרם התחילו לטפטף למערכת. הראשון שבהם היה שיעור טיפוגרפיה, שמהיום הראשון מרגיש כמו משל המלך העירום בגרסה המודרנית: אף אחד לא מבין למה המורה מתכוונת ובכל זאת, כולם מהנהנים בהסכמה קולקטיבית. שעות ארוכות של עבודה עם נייר פרגמנט לא גילו לי את ההבדל המהותי בין אות זו לאחרת בפונט הזה והזה. ההגשה- הסזיפית להחריד- הסתכמה בביקורת בינונית.

עוד לא הספקתי להתאושש מהמפלה הראשונה והגיע שיעור רישום. אחרי עשר שנים שאני מתעסקת בציור כתחביב, התרגשתי מהרגע שבו אוכיח את עצמי – סוף סוף ההצלחה המיוחלת. עוד לא הספקתי לחדד את העיפרון וכבר המרצה ביטל בהינף יד כל מה שחשבתי לנכון. איך להחזיק את העיפרון, איך להצליל. השיא הגיע בשיעור השני, כשהתבקשנו לצייר בעזרת מקלות שהודבקו בקצותיהם לעיפרון על מנת לנטרל את השליטה על הדף.

 

[caption id="attachment_11649" align="aligncenter" width="750"] יומני היקר, התחלתי ללמוד עיצוב.[/caption]

כך זה המשיך. כמויות עצומות של מידע חדש שעוררו רעב לעוד. תערובת של סקרנות ותסכול ליוותה את כל שאר השיעורים: תולדות האמנות עם מרצה שמדברת במהירות האור, יסודות העיצוב עם דרישות שאף אחד לא מבין בניסיון ראשון. ובל נשכח את הפרפקציוניזם, החבר הכי טוב והאויב הכי גרוע של כל סטודנט וסטודנטית. הדריכות בעת קבלת משימה חדשה, שמרגישה בלתי אפשרית לביצוע. הפאניקה שמזדחלת עם התהייה "איך עושים את זה הכי טוב, הכי מיוחד". לחץ, לחץ, לחץ, בכל מקום ובכל זמן.

אז איך לומדים ללמוד? איך מוצאים השראה כשהשעון מתקתק? אני אגלה לכם את מה שאולי כבר גיליתם לבד. השיטה היא פשוט להתחיל משהו, גם אם אין לנו מושג מה. במילותיו של אריק איינשטיין – תנו למחשבות לרוץ לכל הכיוונים. אין כמו התחושה של לשקוע בעשייה בשעות הקטנות של הלילה. אפילו הרעיונות הלא מגובשים מתחילים לתפוס צורה. סקיצה אחר סקיצה, המשיכו לחפש, לחקור ולמצוא סיפוק בעבודה הגולמית הזו. מידי פעם, אולי נזכה להתרחק מהדף אחרי שעות של עבודה ולהיות מופתעים לטובה ממה שנוצר.

המירוץ לא נהיה קל יותר אבל אין סיבה להיות קשים עם עצמנו. התחלות הן תמיד קשות ובזה גלום יופיין. למדתי להבין ולקבל שלא כל עבודה תסחט מחמאות, לא תמיד אצטיין בהכל. אבל בסופו של דבר, אנחנו לא פה בשביל טפיחה על השכם אלא בשביל להפוך למעצבות ולמעצבים. את הפנטזיות על הצלחה מיידית ומסחררת שמתי בינתיים במגירה- בהישג יד.

שלכם,

שנה א’.

התמונה באדיבות אגודת הסטודנטים, מכון טכנולוגי חולון HIT . צילום: עומר ליפשיץ.

ליצירת קשר: מאי גואטה 

[/column]
התגובות לכתבה

הוסיפו תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם.