עכשיו קוראים
שפע: תערוכה חדשה

שפע: תערוכה חדשה

[column]

"תערוכת ׳שפע׳ היא בעצם משחק. משחק שבו חומרי הגלם הנתונים לשינוי הם אובייקטים יומיומיים, אבל לא רק: גם האסוציאציות והפרשנות התרבותית שלנו": דור פרידמן מסקרת תערוכה חדשה ורלוונטית במיוחד במוזיאון מובי, בת ים.

דור פרידמן, תקשורת חזותית

[/column] [column]

יום שישי בבוקר. עליתי על אוטובוס לבת ים והגעתי למובי, מוזיאון בת ים, אחד משלושת המוזיאונים שפועלים בעיר. תערוכה מסקרנת במיוחד שמוצגת במובי בימים אלו היא ״שפע״, העוסקת במגוון רחב של חומרים ומוצרים יומיומיים שהאינטרקציה שלנו איתם כמעט בלתי נראית מרוב שהיא רווחת. התערוכה מבקשת לנסות ולשחק עם החומרים הללו ולחקור את הקשר התרבותי והרגשי שלנו אליהם. ההצגה מחוץ להקשר הרגיל הופכת את החומרים והחפצים הללו למשהו נשגב או להפך הגמור- משהו הרוס, בלתי ניתן לשימוש.

[caption id="attachment_10922" align="aligncenter" width="750"]תערוכת שפע, חלל מרכזי. צילום: אלעד שריג תערוכת שפע, חלל מרכזי. צילום: אלעד שריג[/caption]

מעבר לרפרנס לתרבות השפע, המילה שפ״ע מייצגת את ראשי התיבות של האגף לשיפור פני העיר. מדובר באגף בעירייה שאחראי על האסתטיקה והתחזוקה של המרחב הציבורי בעיר. אם זה גידור, ספסלים, גינון או כל אלמנט שנמצא במרחב הציבורי המשותף, אגף שפ"ע אחראי בפועל על עיצוב המרחב העירוני.

[caption id="attachment_10921" align="aligncenter" width="750"]פוסטר תערוכת ״שפע״ פוסטר תערוכת ״שפע״[/caption]

עוד לפני הכניסה לתערוכה, בולט לטובה המבנה המרשים של המוזיאון. המבנה עגול ורחב, מוקף דשא כמו אי בלב ים. עם כניסתי למבואה השקטה קיבל את פניי תיאור התערוכה, כתוב בארבע שפות: עברית, ערבית, רוסית ואנגלית. ריבוי השפות כבר רומז על התרבות המקומית כתרבות היתוך, מגוונת ושופעת. כמה צעדים פנימה והחלל הפתוח של התערוכה שואב אותי אליו, חושף בצורה עדינה גם את הקומה השנייה, וגם נותן במה ייחודית למיצגים בקומה הראשונה.

[caption id="attachment_10920" align="aligncenter" width="750"]מוזיאון מובי, בת ים מוזיאון מובי, בת ים[/caption]

עבודה #1 ורד ניסים
העבודה הראשונה שתפשה את תשומת ליבי הייתה עבודתה של ורד ניסים, נוצצת ופרחונית, תלויה על הקיר בשלושה חלקים. במבט ראשון יש בעבודה משהו מרשים, משהו שמשדר יוקרה. אבל ככל שאני מסתכלת, אני מרגישה שיש שם דבר מה שמוכר לי מאד, ורק כשאני מתקרבת ומתעמקת בפרטים אני שמה לב שהאלמנט המרכזי בכל אחד משלושת החלקים הוא מחבט אבק. אותם מחבטים שמשמשים לאיבוק מזרנים ושטיחים כעת מוצגים לראווה על הקיר, מקושטים, מעוטרים, נוצצים והופכים פתאום לחפצי אמנות. העבודה הזו חובטת בקלישאות של "טוב טעם", וקשה לפספס את הטון האירוני.

[caption id="attachment_10918" align="aligncenter" width="750"]ורד ניסים. מחבטי אבק והניסיון לעמוד על טעם טוב. צילום: אלעד שריג ורד ניסים. מחבטי אבק והניסיון לעמוד על טעם טוב. צילום: אלעד שריג[/caption]

עבודה #2 גיל שמרלין
בקומה השנייה קיבלה את פניי עבודתו של גיל שמרלין, שהורכבה גם היא משלושה חלקים, למרות שאת השלישי כמעט שהצלחתי לפספס. על הרצפה מופיעה טיפה ענקית בצבע כחול עמוק, תחומה על ידי תאורה אדומה. מסביב לה מופיע דימוי של מדורה, אבנים אדומות מסודרות במעגל ומנורה גדולה ובוהקת באמצע. האלמנט השלישי הוא חכה הנשענת על המעקה של קומת המוזיאון, הרחק משאר המיצג. העבודה עוסקת בחוף הים כמקום מדיטטיבי, והאמן מצליח לשחזר את האווירה הייחודית הזו באמצעות שימוש מתוחכם בתאורה ובחלל הקטן עם התקרה המונמכת, שיוצרים יחד תחושה נעימה ואינטימית.

[caption id="attachment_10915" align="aligncenter" width="750"]גיל שמרלין, טיפה. צילום: אלעד שריג גיל שמרלין, טיפה. צילום: אלעד שריג[/caption]

עבודה #3 דוד בן הרא״ש
עבודתו של דוד בן הרא״ש מורכבת ממגב, פסנתר עשוי שעם ושלד של רכב שהופשט מכל האלמנטים הפונקציונאליים שלו. התוצאה היא דימוי אישי וחברתי, שמדבר אל כל צופה בצורה כזו או אחרת. הפסנתר מחובר לשלדת ברזל מקצה אחד, והרכב מקצהו השני. הפסנתר נתפש בתרבות הישראלית כמסמן של תרבות גבוהה, אך כאן נחווה כריק, חסר תוכן, עשוי חומר זול. יש כאן איזושהי אמירה לגבי מעמד החומר ומשמעות האובייקט: מה הופך פסנתר לחפץ נחשב ומה הופך רכב למשהו ייחודי ואישי עבור בן אדם מסויים? האמן למעשה מפשיט את שני החפצים הללו מהמעמד שלהם ומנטרל את המשמעות הרגילה המתלווה אליהם תוך חיבורם לאובייקט אחד.

[caption id="attachment_10916" align="aligncenter" width="750"]דוד בן הרא״ש. פסנתר ורכב מופשטים דוד בן הרא״ש. פסנתר ורכב מופשטים[/caption]

עבודה #4 דרורה דומיני ואירית חמו
בעבודתן המשותפת, דרורה דומיני ואירית חמו עשו שימוש בבטון חשוף, אלמנט מוכר בנוף הישראלי.  הן יצרו גריד של חריצי בטון שיוצרים יחד שלד של קיר אופייני לחדרי מדרגות של בניינים משנות ה-70 בארץ. טכניקת בנייה זו אפשרה ליצור מקומות מוצלים מחד וממוזגים טבעית מאידך וכך חסכו בחשמל ובחומר. האמניות הציבו את הגרסא שלהן לקיר הלבנים איזור נישתי בקומה השנייה של המוזיאון. בתוך הנישה שהקיר יוצר ניצב שולחן טניס המיועד ל-8 שחקנים. באמצעות הבטון החשוף והצורה הרפיטטיבית שלו, נוצר מעין משחק של אור וצל בין החריצים. הצופה מוזמנ/ת להציץ בהם גם כלפי חוץ וגם פנימה לתוך החלל, ומראה שולחן הטניס יוצר משהו מאוד מקומי, נוסטלגי וקולע לאיזשהי ילדות ישראלית שרובנו יכולים להזדהות איתה.

[caption id="attachment_10917" align="aligncenter" width="750"]דרורה דומיני ואירית חמו. חריצים לילדות ישראלית, בית בזק. צילום: אלעד שריג דרורה דומיני ואירית חמו. חריצים לילדות ישראלית, בית בזק. צילום: אלעד שריג[/caption]

תערוכת ׳שפע׳ היא בעצם משחק. משחק שבו חומרי הגלם הנתונים לשינוי הם אובייקטים יומיומיים, אך גם האסוציאציות והפרשנות התרבותית שלנו. התערוכה מבקשת לערער ולהפשיט את חומרי הגלם האלה, להעניק להם פן נוסף או לערער על איזשהי מוסכמה. הביקור בתערוכה מעלה המון שאלות, שאולי אין להן תשובה חד משמעית ואף על פי כן מעניין לשאול אותן, לחשוב עליהן ולהתפתח כחברה יוצרת ויצירתית.

״שפע״
אוצר/ת: הילה כהן-שניידרמן
׳מובי׳ מוזיאון בת ים לאמנות ע"ש בן ארי
כתובת: סטרומה 6, בת ים
ימי ושעות פעילות:
שלישי, חמישי: 20:00-16:00
שישי, שבת: 14:00-10:00
תאריך פתיחה: 21 ליוני
תאריך נעילה: 6 באוקטובר
עלות כניסה: 10 שקלים, חינם לתושבי בת ים

[/column]
התגובות לכתבה

הוסיפו תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם.